| |
מושב לצים - הבלוג של ישי
"אשרי האיש אשר לא הלך בעצת רשעים, ובדרך חטאים לא עמד, ובמושב לצים לא ישב..." (תהילים, א, 1) |
| 8/2004
 ישרא-בלוק
בימים האחרונים אני סובל מחסימת-כתיבה, או כפי שנהוג לכנות זאת ביומרנות מסויימת "בלוק-סופרים" (כנראה לזכרו של הסופר האלמוני שהלך יום אחד ליד אתר בנייה ונפל עליו בלוק שגרם לו לאבד את כישורי הכתיבה שלו).
כל מי שעוסק בכתיבה מכיר את הרגע בו אתה יושב מול המחשב ומרגיש כאילו לא תצליח יותר לכתוב אף מלה בחיים שלך.
וזה נורא, בעיקר אם אתה הכותב המוכשר שאתה מתיימר להיות, כזה היכול ללהטט במקלדתו ולשחרר ממנה כלאחר-יד משפטים כמו "משה הסיט את ההגה בעוצמה כזאת שגרמה לארוחת הצהריים האחרונה שלי לגעוש בקרבי כגורילה עצבנית המטלטלת את סורגי כלובה לנוכח מבקר תמים הלועס בוטנים להנאתו" או משהו מטופש כגון זה.
בלוק סופרים הוא דבר מתסכל כיוון שכותב טוב (ואני, לפחות פעם בשבועיים חוטא במחשבה שאני כזה) יכול לגולל מניפסט שלם, כולל ציטוטים וחידודי-לשון, אנקדוטות משעשעות, הפניות, מראי-מקום ומוסר-השכל נוקב, על עניין פעוט כמו כתם ירקרק קטן שהתגלה אתמול בפינת המקלחת (פתיחה אפשרית: "אתמול, בעודי יושב על האסלה ומחזיר לאדמה את שנתנה לי ברוב טובה, גיליתי כתם ירקרק קטן בפינת המקלחת"). מספר-סיפורים אמיתי לא צריך יותר מזה כדי להקסים, או להחליא, את קוראיו.
אבל כשהבלוק מכה בך, גם אם האפיפיור יפרוץ לביתך רכוב על פרה ויפצח בריקוד לצלילי "זה לילה סתווי", לא תצליח להוציא משפט יותר יצירתי מ"אתמול פרץ האפיפיור לביתי רכוב על פרה ופצח בריקוד לצלילי 'זה לילה סתווי'".
במקרה הטוב, לאחר גירודים נמרצים בפדחת, תיפוף קל על השולחן, לחיצות משועממות על הקאפס-לוק והתבוננות בנורית הקטנה שנדלקת ונכבית, תצליח לשדרג את המשפט ל"T,NUK PR. VTPHPHUR K..." רק כדי לגלות כעבור דקה ששכחת לשחרר את הקאפס-לוק.
אין דרך לחזות את בואו של הבלוק כשם שאין דרך לצפות את הסתלקותו המבורכת. זה דומה קצת לפצעונים האיומים האלה שמופיעים לי בפה מדי כמה חודשים. נדמה לי שקוראים להם "אפטות" או משהו כזה ("היי! אין לנו מושג למה זה קורה וגם אין לנו תרופה, אבל לפחות ניתן לזה שם!"). יום אחד הם מופיעים ומשבשים לחלוטין את החיים (לעיסת האוכל רק בצד אחד במשך שבועיים יכולה לגרום לעיוותים קשים בלסת), ורגע לפני שאתה מתפרץ לאיזה כנס רופאי-עור בצעקות "תרופה לאפטות כבר מצאתם?!" - הם נעלמים (הפצעונים, לא הרופאים).
אנלוגיה מוצלחת יותר לבלוק-סופרים היא פקק תנועה במחלף גנות. לכאורה, לפי כל החוקים הפיזיקליים שלא למדת בבית-הספר, אמורה התנועה לזרום בחופשיות במחלף הגדול ונטול-הרמזורים הזה. אבל תמיד כשאתה עושה את דרכך לראשל"צ - הוא פקוק. אין לך שום הסבר למה זה קורה ולמה אתה צריך לבלות את חצי השעה הקרובה בזחילה במהירות ממוצעת של שבעה קמ"ש, אך לפתע, כשאתה מגיע ללב המחלף, אתה מסתכל סביבך ורואה רק שתי מכוניות וקטנוע לידך וכביש פנוי לפניך. אתה יודע שיש הסבר פשוט לכך שהפקק נגוז לו אבל זה כבר לא מעניין אותך כי אתה עסוק בלהדביק את דוושת הגז לרצפה ובשאלה אם יישאר עוד אוכל בחתונה של בת-דודתך (כי באמת, איזו עוד סיבה יש לנסוע לרישון?).
להיות כבול בבלוק-סופרים זה בדיוק כמו לשבת במכונית בפקק בדרך לרישון. ההבדל היחידי הוא שכמות המחשבות האובדניות שעוברות בראש בתקופת הבלוק היא מעט גדולה יותר.
אין דרך בדוקה להשתחרר מבלוק-סופרים. הסתובבות נרגזת ברחבי הבית טובה רק כדי לעצבן את החתולים (במקרה הטוב) או את בת זוגך (במקרה הנוראי). גם גיחות למקרר, הכנת קפה, צפייה בטלויזיה, ושאר פעולות שאמורות להסיח את דעתך ממשימת הכתיבה שלך רק גורמות לכך שתהיה מודע לה יותר מתמיד.
כנראה שהדרך היחידה להשתחרר מחסימת-כתיבה היא פשוט לכתוב על כך. וזה, אני מניח, מה שאני מנסה לעשות כרגע, אבל כאמור, אני לא מצליח - יש לי חסימת כתיבה. המממ.... מעניין מה יקרה אם אני אלחץ שנייה על הקאפס לוק... אוי תראו! הנורית הקטנה נדלקה!
ACUG YUC. אהה... שבוע טוב.
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
