| 8/2004
 אותנטי עאלק
צפיתי הבוקר, בעוונותיי, בתחרות המוקדמות בהדיפת כדור-ברזל.
אני מודה שיש לי חיבה מסויימת למקצוע הזה, בין היתר משום שהייתי אלוף הכיתה הבלתי מעורער בהדיפת כדור-ברזל בחטיבת הביניים עם שיא בלתי נשכח של 6.15 מטר (היי אל תזלזלו! זה שווה לשיא העולם בקפיצה במוט!).
באולימפיאדת אתונה, קיבלו תחרויות ההדיפה יחס מיוחד והועברו אחר כבוד לאולימפיה, לאיצטדיון העתיק (או ליתר דיוק, לשרידי האיצטדיון העתיק) בו התקיימו התחרויות בימים המפוארים ההם (בטלוויזיה נקבו בתאריך 776 לפנה"ס. הרשו לי, מתוקף סמכותי הדלה כהיסטוריון מתחיל, לערער קמעה על התאריך הזה. אבל לא משנה).
בתור אחד שכבר מורגל בצפייה בתחרויות אתלטיקה, היה די קשה להסתגל לנוף המוזר שנתן לכל העסק אווירה של יום ספורט במתנ"ס המקומי. אתר התחרות נראה כמו מגרש חנייה גדול ליד יער של הקרן הקיימת. מזל שאין לנו נציגים בתחרות הזאת כי ישראלים שהיו מגיעים למקום עוד היו מתבלבלים, שולפים את המנגלים ומתחילים לנפנף עד שריח הבשר היה מוציא את ההודפים, אנשים גדולים ורעבים בדרך-כלל, מהריכוז. המממ, נקודה למחשבה עבור האולימפיאדה הבאה. אולי זו הדרך להביא מדליה.
בכלל, התנאים הספרטניים (ספרטנים? יוון? הבנתם?) נתנו לכל העסק צביון קצת חפיפניקי. היוונים, בהברקה ים-תיכונית אופיינית, החליטו "לשמור על אותנטיות" כפי שהם סיפרו לעיתונאים, ויתרו על לוחות התוצאות האלקטרוניים, הגישו לקהל רק מים וארגנו למתחרים ספסלי עץ שנראו כאילו נשארו שם מאז אולימפיאדת 678 לפנה"ס.
על העיתונאים הם אולי יכולים לעבוד, אבל אנחנו לא פראיירים. זה המקום להרים את האצבע, למשוך את העין כלפי מטה ולשאול את המארגנים "עלינא?". על מי אתם עובדים. בחייכם, אחינו היוונים, אנחנו הרי יודעים שלא הספקתם לבנות יציעים ובגלל זה הקהל יושב על סוללות עפר שנראות כמו בתקצירים של הליגות הנמוכות בטלוויזיה בערבית בהנחיית סלומון מוניר. אנחנו יודעים שרציתם לחסוך על הכבלים ללוחות התוצאות. זה בסדר, אנחנו מבינים.
האיצטדיון האולימפי העתיק. אותנטיות בתחת שלי
טוב, זה לא יפה מצידי, אני האחרון שיזלזל באתרים היסטוריים ואני באמת נפעם מהסמליות הרבה שיש בקיום התחרויות באולימפיה, אבל נראה לי שיש סיבות אחרות בעטיין הועברו דווקא תחרויות ההדיפה הרחק מהאיצטדיון באתונה. כמו למשל הרצון להרחיק את חבורת הגברים המגודלים והעצבניים האלה מאיזורים עירוניים עמוסי אדם וציוד יקר (אולי זו עוד סיבה שבגללה לא היו במקום לוחות תוצאות אלקטרוניים). אם אחד מהם תופס עצבים, תמיד אפשר לשלוח אותו ליער להרוג איזה חזיר-בר (או טורקי, גם טוב אם מדובר באתלט יווני) ולנוח. החבר'ה בטח הרגישו כמו הילד המופרע של הכיתה שנשלח החוצה להרגע (ומהבחינה הזאת אני בהחלט יכול להזדהות איתם), אבל יש בכך מידה מסויימת של צדק: אלה, גם כשהם כבר שמחים על הדיפה מוצלחת נראים כאילו הם הולכים להרוג מישהו. אחד מהם, פיני ענק וזועם, גרם לאורי לוי להתבלבל ולהכריז כי הוא יצא מהתחרות. הסתבר שהשאגות והנפת האגרופים לאוויר היו סוג של ביטוי שמחה.
בכלל, יש שם טיפוסים שאלוהים ישמור. גם התלבושות שלהם ראויות להכנס לאיזשהו פנתיאון של ביזאר. המארגנים, תודה לזאוס על חסדים קטנים, החליטו לא ללכת עד הסוף עם ה"אותנטיות" המטופשת שלהם ולא הכריחו את המתמודדים ללבוש טוגות, מחזה שהיה גורם לרוב הצופים לברוח בבהלה.
בדרך כלל אנחנו רגילים מהאתלטים לתלבושות מדוגמות למדי, בגדים מהונדסים בטכנולוגייה של עידן ההיי-טק - הצעקה האחרונה בתחום האופנה הספורטיבית.
המדענים החליטו כנראה שלא שווה להשקיע בהודפים. ממילא ייצור של חליפה טכנולוגית אחת תעלה הון, לאור כמויות הבד שתדרשנה לכך.
לפיכך, רוב ההודפים נראו כאילו לבשו את הדבר הראשון שמצאו בארון. אחד מהם הדהים במכנסי טייטס ירוקים-זוהרים שנראו כאילו סחב אותם מאשתו, או במקרה הסביר יותר - מהבת שלו.
איור להמחשה. למאוייר אין שום קשר לפוסט. הוא רזה מדי.
ההופעה המרושלת-משהו שלהם, כמו גם התוצאות הלא מרשימות (רק שישה השיגו את המינימום לגמר) גרמה לי לחשוד שלא מספיק אתלטים נרשמו לתחרות והמארגנים, מתוך חשש לפאדיחה, פשטו על איזה כנס נהגי משאיות שבמקרה התקיים באיזור, והזמינו כמה ממשתתפיו ולבוא וליטול חלק בתחרות תמורת שני זוגות מכנסי טייטס חדשים ומקום בהיכל התהילה.
את הגמר היום בערב אני אחמיץ, לצערי, אבל בתור קולגה לשעבר אני באמת מאחל להם בהצלחה מכל הלב. רק שלא יכעסו עלי.
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
