| 8/2004
 אל אל אריאל
נו, שהחיינו, יש לאריק זאבי מדליה אולימפית. לאריק זאבי, אני מדגיש. לא לנו, לא למדינת ישראל, לא לעם היושב בציון ולא לעם היהודי על תפוצותיו. ובטח ובטח שלא לאיגוד הג'ודו, הועד האולימפי הישראלי, היחידה לספורט הישגי או משרד ה(אי-)חינוך ה(אי-)תרבות וה(אי-)ספורט ר"ל.
אם חושבים על זה, זאבי לקח את המדליה הזאת בניגוד לכל הגיון: נציג של מדינה קטנה, מסכנה ועלובה, מוכת טרור, אבטלה ועוני, שהספורט מצוי אצלה בתחתית סולם העדיפויות אי-שם ליד איכות הסביבה.
טוב, אולי אני קצת מחמיר. אנחנו לא מדינה מסכנה ועלובה. יש לנו ארץ נהדרת ויש לנו עם סגולה, יש פה תשתיות סבירות ופוטנציאל טוב, הרבה יותר טוב מהשכנות לטבלת המדליות של כל הזמנים, שם אפשר למצוא את טנזניה, זמביה, מלזיה, טוניסיה, הפיליפינים, גאנה, האיטי וגם כמה שכנות גאוגרפיות כמו לבנון וסעודיה (אגב, סינגפור, לידיעת הקורא חיים הכט, נמצאת קצת מתחתינו עם מדליית כסף אחת בכל הזמנים). מדלית ארד אחת היא כנראה מה שאנחנו שווים. אולי טיפה יותר.
אבל ההתנהלות שלנו, ושל מוסדות הספורט בפרט, מתאימה בדיוק לקבוצה שלעיל. בטבלת המדליות ממוקמת ישראל בחלק העליון של השליש התחתון: כנראה שזה מקום ריאלי מכל הבחינות (ודומה להפליא לזה של תלמידי ישראל בבחינות בהבנת הנקרא).
חזרה לזאבי.
אריק זאבי הוא בדיוק כל מה שמר ישראלי הטיפוסי הוא לא: חרוץ, יסודי, משקיען, מתמידן, צנוע, מדבר מעט ועושה הרבה. קחו את שמות-התואר האלה, הפכו אותם ותראו מה קיבלתם: עצלן, חפיפניק, שחצן, מדבר הרבה ועושה מעט. אהלן, מוכר לכם? באריק זאבי אין שום דבר ישראלי חוץ מהעברית שבפיו והג'ונגל על החזה שלו.
שלא יובן לא נכון: אני באמת שמח במדליה של זאבי. ברגע שהוא הטיל את ההולנדי על המזרן קפצתי משמחה (והבהלתי את החתולים, כרגיל), אבל במחשבה מפוכחת יותר שצצה לאחר ההפסד המרגיז שלו ברבע הגמר וחזרה ועלתה לאחר שההתרגשות מהזכייה בארד קצת שככה, התחלתי לתהות שמא עדיף היה, מבחינות מסויימות, שנציגי ישראל לא יקחו ולו מדליה אחת. בטח שלא מזהב חו"ח. ערימה נאה של מדליות ו/או מדליית זהב עוד היו גורמות לנו לשכוח את מצבו הסופני של הספורט הישראלי בכלל והאולימפי בפרט. אולי איזה כשלון מהדהד ופלופ לא-נורמלי היו מטילים אותנו באיפון חזרה אל מזרון המציאות העגומה ומזכירים לנו בדיוק את מקומנו - בטבלה ובעולם.
אבל במחשבה שנייה, הבנתי שזה לא משנה. זה לא שכישלון טוטאלי באולימפיאדה היה מזיז משהו למישהו, בדיוק כמו שהצלחה פנומנלית לא היתה עוקרת הרים ממקומם וטוחנת אותם זה בזה. הים הוא אותו ים והישראלים הם אותם ישראלים.
הצלחה באולימפיאדה היתה מהווה תירוץ לא לשנות כלום וכישלון היה מעלה את הטענה שלמרות ההשקעה אנחנו לא זוכים בכלום בתמורה, אז אולי עדיף לקצץ. במקום שאין בו תרבות ספורט מינימלית, אין תשתיות ומתקנים ראויים וספורטאים זוכי-מדליות נאלצים לגור בקראוונים ולהתפרנס מהקצבה של 2500 שקל בחודש, אין לנו סיבה לצפות לשינוי קיצוני, ויהיה קציר המדליות באתונה אשר יהיה.
אז אם זה לא משנה, אני לא אתנגד לעוד כמה מדליות, ואפילו מזהב. החתולים שלי יתגברו על הטראומה. לנו אולי לא מגיע, אבל לזאבי, פרידמן, אברבוך, ציציאשווילי, קלגנוב, ילין, ערוסי וכל מי שעוד יכול לעשות משהו - מגיע גם מגיע. הם עבדו קשה וזה הרגע שלהם. רק שלהם.
ושיהיה ברור: אין לי התנגדות שהספורט שלנו ימשיך להיות חובבני ושספורטאי העל שלנו יקבלו משכורת שאפילו אני הייתי מתבייש בה. נהפוך הוא: אחת השכנות שלנו לטבלת המדליות, מדינה אירופית מכובדת כמו איסלנד, מתנהלת מאז ומתמיד בצניעות סקנדינבית אופיינית והספורט בה הוא חובבני. זה לא מפריע לה להיות מדינה שהחיים בה קצת עדיפים על החיים פה. אז מה אם הם לא זוכים במדליות, לפחות יש שם אחלה דג כבוש. פה יש במקרה הטוב דג-ביוב. וכיבוש.
זו זכותה המלאה של מדינת-ישראל להציב את הספורט בתחתית סדר העדיפויות שלה (איסלנד, כזכור, לא מתלוננת) אבל אי אפשר להתנהל ולהיראות כמו באסטה בשוק אבל לדבר כמו רשת סופרמרקטים, אי אפשר להיות דוכן פלאפל שמנוני בתחנה המרכזית ולחשוב שאתה מסעדת-גורמה. אם אנחנו רוצים ספורט חובבני, אדרבה, אבל שלא נבוא בטענות שהישגיו דלים. אם אנחנו רוצים ספורט מקצועני, אדרבה ואדרבה, אבל שלא ננהל אותו כמו מסגריה שמתכוננת למכביה.
לפחות, לאור מצבנו הנוכחי, כשהאתלטים הישראלים כבר זוכים במשהו בואו נזכיר לעצמנו שהם אלו שזכו ורק הם. לא אנחנו.
מבזק....מבזק....מבזק....מבזק....מבזק.....מבזק.....מבזק.....
והנה ידיעה שהגיע זה עתה: עם פרסום הפוסט הנוכחי ומקבץ הכניסות הרגיל שמגיע עם כל פוסט חדש, עבר הבלוג את רף 1000 הכניסות. הללויה!
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
