| 9/2004
בנבכי המטריקס הצה"לי
או: "תמתין בבקשה"
קודם כל, אני מתנצל על ההעדרות הארוכה. אין לי סיבה.
שנית, אני מבקש להתנצל על השלשול המילולי הארוך במיוחד שנפרש כאן. ככה זה לאחר עצירות ממושכת.
היום יצאתי למילואים. ושבתי. בשלום, כמובן (ג'ובניקים לא מתים, הם רק משתמטים).
יש משהו מאד אנכרוניסטי בשירות מילואים. בימים שבהם סרבנות היא מין טרנד שמאלני כזה, זה מאד לא באופנה אצלנו באוניברסיטת שיח-מוניס ללבוש מדי ב' מהוהים (תמיד הם מהוהים. למה הם לא יכולים להיות סתם בלויים?), לעלות על נעליים גבוהות, לחפש גומיות (טוב, זה רק אני עושה כנראה), לארוז תיק ולעלות על האוטובוס לקצווי ארץ.
המילואים, מוסד כל-ישראלי ותיק, הופך בשנים האחרונות למשהו שבין כת סודית לכנסייה קתולית: כת סודית כי מדובר על מיעוט של אנשים שלא ששים לדבר על המפגשים השנתיים שלהם, וכנסייה קתולית כי אלה שכן מדברים על זה הם בעיקר אנשים עייפים בשנות ה-40 לחייהם שממשיכים ללכת רק מכורח ההרגל ולא מתוקף איזו אמונה צרופה בצדקת הדרך.
אבל לא על שקיעתו של מוסד המילואים אני רוצה לדבר פה כי אם על מושגי הזמן הצה"ליים שכבר מזמן הפכו לאגדה. בכל פעם שאני מגיע למילואים אני נדהם מכך מחדש. ואחרי שאני מסיים להדהם (מותר להגיד ככה?) מזה, אני נדהם מעצמי על שאני בכל פעם נדהם מכך מחדש (מדי ב' מהוהים יוגרלו בין מי שהבין את המשפט הזה).
הזמן בצה"ל הוא עניין לפיזיקאים מהזן המטורלל (הוקינג, הכדור במגרש שלך. אופס, אמירה חסרת טאקט). לא ניתן להבין את התנהלותו בלא שימוש במושגים מתחום מכניקת הקוואנטים לפחות.
לזמן בצבא יש חיים משלו והוא אדיש לכל התנהלות-זמן אחרת שמחוץ למטריקס הצה"לי.
אחד הביטויים המובהקים לכן הן ההמתנות הצה"ליות המפורסמות, שכל קשר בינן לבין המתנות קונבנציונאליות הוא כמו הקשר בין סמי-טריילר לפיאט אונו. נכון, זו אותה טכנולוגיה בערך ולשתיהן יש גלגלים, אבל יחי ההבדל. גם בקונספט וגם, ובעיקר, בגודל.
המילה התמימה "תמתין" מתנפחת בצה"ל למשהו בעל מימדים מפלצתיים. שעת המתנה אחת, שבכל מקום אחר, נניח משרד הפנים, הייתה מתקבלת בהפיכת שולחן ושיגור מכתב זועם לשר הממונה, מתקבלת בצה"ל באדישות וכלא יותר ממצמוץ עין מהיר. פרק זמן נטול חשיבות. שלוש שעות הן משהו שדומה למצמוץ+פיהוק+סקירה מהירה של חיטובי משק"ית-הקישור במושגי זמן רגילים. גם חמש-שש-שבע שעות המתנה אינן דבר חריג: עד היום אני נזכר בלא התרגשות מיוחדת ב-10 השעות שביליתי שרוע על הסלעים סמוך לבסיס כלשהו אי-שם בהמתנה שיקראו בשמי. בסוף קראו. ואמרו לי לקחת את הדברים שלי וללכת הביתה כי לא צריכים אותי. כרגיל.
ההמתנה היא תמצית החיים בצבא: ממתינים לסופ"ש, ממתינים ל'רגילה' הבאה, ממתינים לשחרור.
לאחר השחרור ממתינים לצו המילואים הראשון ולאחר מכן, פעם בשנה, פשוט ממתינים. אין לי מושג למה, כי במקרה שלי זה תמיד היה לאיזה סרן כרסתן שמגיע בסוף היום, סוקר את הסביבה במבט מקצועי מהיר, מורה לקצינות הקישור "תשחררו את כל מי שנשאר" ואז פונה לאיזה מילואימניק בעל פרצוף מסכן במיוחד ומצווה עליו "אתה - תמתין פה".
נראה לי שגם לאחר שצה"ל יפסיד את המלחמה הבאה וטנקים סוריים ישעטו בכביש חוצה-ישראל בלי לשלם אגרה (בעצם, אל תהיו בטוחים) עוד יישארו כמה מילואימניקים לעמוד ליד מכולת ציוד נטושה ולהגנתם יעידו בועדת החקירה ש"הקצין אמר לנו להמתין".
בכלל, אני חושד שמלחמת ששת הימים לא באמת נמשכה ששה ימים. לא יכול להיות שצה"ל ניצח מלחמה בששה ימים, שהרי זהו, בערך, הזמן הממוצע שלוקח להמתין לאפסנאי שיבוא לפתוח את האפסנאות, וגם זה בהנחה שלא מדובר על שעת ארוחת הצהריים ("מה מלחמה עכשיו? תן לגמור ת'שניצל בשקט!").
כנראה שההיסטוריונים הניחו שמדובר בששה ימים רגילים ולא הבינו שבעצם אלו ששה ימים צה"ליים שנמשכים בערך 8 חודשים וחצי מחוץ למטריקס.
לראשונה הבחנתי בכך בערך חודש וחצי לאחר שהתגייסתי. לאחר הטירונות המפרכת (חודש. המממ... האמנם חודש?) נשלחתי ליחידתי הכובשת והוטלו עלי כל מיני משימות משונות שהתירוץ שעמד מאחוריהן הוא שאני צריך "להכיר את הגזרה" (תודה, אני כבר מכיר אותה ולא כל-כך מבסוט ממנה).
באחת המשימות הראשונות נשלחתי ע"י מפקדי הסאדיסט "לפקח" על העברתו של מגדל שמירה ממוצב כלשהו למאחז שלנו.
כששאלתי מתי עלי להיות מוכן לתזוזה, הוא הודיע לי נחרצות שאנשי ההנדסה יגיעו למוצב "על הבוקר". כשגיחכתי ואמרתי ש"על הבוקר" פירושו בטח "בין 7 בבוקר ל-12 בצהריים אם בכלל" ננזפתי עמוקות וזכיתי בהרצאה ש"קצין ההנדסה הפיקודי (!) הבטיח לי אישית (!) שהם יגיעו ב-7 בבוקר". רק מאוחר יותר הבנתי ש"על הבוקר" פירושו אמנם "על הבוקר", אבל לא ברור לבוקרו של איזה יום הכוונה.
לפיכך, ב-6:45 יצאנו הנהג ואנוכי, המשמ"ח (מפקח שינוע מגדלים חטיבתי), לדרכנו הקצרה אל המוצב המדובר. ב-7:00 הושלכתי לצד הכביש אי-פה בין הרי השומרון וצעדתי בזהירות לכיוון הש.ג. המנומנם שכל כך נבהל מהופעתי המשכימה עד שכמעט דרך לעברי את הנשק.
התיישבתי לי בנחת על ספסל והמתנתי ל"אנשי ההנדסה". לא חשבתי שיגיעו "על הבוקר". ההימור הנדיב שלי עמד על 10:00, אבל לא היה לי מושג עד כמה היום הזה הולך להיות ארוך.
ב-8:00 עוד גיחכתי לעצמי בשקט תוך כדי חזרה משועשעת על המילים "על הבוקר... פחחחח".
ב-9:00 אמרתי לעצמי "נו טוב, בטח עצרו לאכול ארוחת בוקר בחטיבה".
ב-10:00 נאלצתי למתוח את ההימור שלי ל-11:00.
ב-11:00 עשיתי חשבו שגם אם יגיעו עכשיו לאזור, הם בטח כבר יעצרו לאכול צהריים איפשהו.
ב-12:00 הבנתי במעמקי תודעתי שהם כבר לא יגיעו היום, אבל בחלק הקידמי של התודעה שכנעתי את עצמי שהם בטח עצרו כדי לאכול צהריים בחטיבה.
בסביבות 15:00 כבר הבנתי בכל נים של גופי שמגדלי-שמירה לא יזוזו כאן היום (נכון ששכחתם כבר למה בכלל המתנתי? זה בסדר, גם אני). חיילי המוצב (בין 3- ל-4 חיילים די משועממים) כבר התחילו לרחם עלי ואחד מהם הציע לי ללכת לישון בחדרו. צנחתי על המיטה ונרדמתי.
לא אלאה אתכם. ב-18:00, מיובש לחלוטין ורעב (אבל רענן להפליא), הצלחתי, לאחר נסיונות אינספור ושליחת ביפרים היסטריים, ליצור קשר עם מפקדי האהוב. "אה, אתה" - הוא אמר לי בטלפון - "אני תיכף שולח מישהו. תמתין". אלא מה.
המתנתי. לאחר שעה (הרף עין, כאמור) הגיע נ.נ. של חלוקת אספקה עם שלושה מילואימניקים על סיפונו. הנהג הוציא את הראש וצעק "יש לך קסדה?". נאלצתי להודות שלא, אין לי. "אז אנחנו לא יכולים לקחת אותך!" ועוד בטרם הספקתי למחות בטענה ש"אבל אמרו לכם לקחת אותי" נעלמו השלושה בעננת אבק אל השקיעה.
אכן, שעת השקיעה הגיעה. גם של השמש, אבל בעיקר שקיעתי שלי לתוך דיכאון קיומי מלווה במנטרה הרגילה של "סססאמממק הצבא הזה". וזה, כזכור, חודש וחצי בלבד בתוך שירות של 30 שנה.
בסוף המפקד שלי הגיע בעצמו לקחת אותי. להתנצלות לא ציפיתי (וגם לא קיבלתי), אבל לפחות זכיתי בלקח חשוב ששימש אותי נאמנה לאורך כל השירות הסדיר ובכל מפגש שלי עם צה"ל ושגיונותיו: לאחר 10 דקות של נסיעה שקטה וזועפת (מצידי) ומשועשעת (מצידו) פנה אלי רס"ן ע', קיסם בפיו וחיוך בעיניו ואמר: "עזוב, ככה זה בצבא".
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
