| 9/2004
טעמי ילדות
אני אוהב לכתוב, כידוע לכם. אני אוהב, כמובן, גם לקרוא. אני אוהב לצלם. אני אוהב להצטלם. אני אוהב להתבונן בתמונות. כשהייתי ילד הייתי נוהג להקליט את עצמי בטייפ. בתור מבוגר אני תמיד אוהב להקשיב לקלטות האלו ולהתפקע מצחוק.
מה שמשותף לכל הדברים האלה הוא שכולם אמצעים לתיעוד, דרכים להקפיא את הזמן, לסגור את הרגע בתוך קפסולה קטנה שתמיד אפשר לפתוח ולהתענג על תוכנה. היומנים, התמונות והקלטות הם כדור קטן של נוסטלגיה, אקמול להקלת כאבי הזמן החולף.
אני גם אוהב לאכול. תמיד אהבתי, ובררן גדול לא הייתי (אפילו שאבא שלי יגיד אחרת, אבל בהשוואה אליו כולם בררנים גדולים). גם האכילה עשויה להיות עבורי סוג של כדור-נוסטלגיה. בעיקר אם הטעם פורט על המיתרים הנכונים ומרעיד אותם כהלכה.
טעם וריח, בעיניי, הם חושים הרבה יותר "שווים" מראייה ושמיעה. הם חושים יותר... חושניים. הם מצליחים לגרות אצלי את בלוטות הנוסטלגיה בעוצמה חזקה יותר, מענגת יותר, מעוררים רגשות עזים יותר.
זה נובע, בין היתר, מהעובדה שטעם וריח הם דברים הרבה יותר קשים לשחזור ממראה, למשל. את התמונות שצילמתי ושצולמתי בהן אני תמיד יכול לשלוף מהארון ולדפדף בהן והן לא משתנות. זווית הראייה (הגיל, המצב בחיים) יכולה להיות אחרת בכל דפדוף, אבל התמונה נותרת אותו הדבר. כך גם היומנים והקלטות. אלה קולות מן העבר שממשיכים להדהד גם היום ובאותה עוצמה כמעט.
לא כך בטעמים וריחות. קשה, לפעמים בלתי אפשרי, לשחזר טעם. להביא אותו לכך שיהיה בדיוק כמו שאתה זוכר אותו מהילדות, או אפילו מהשנה שעברה. כי הטעם והריח, שלא כמו אותו אירוע שקפא בצילום, היו ועברו.
אבל לפעמים, ולאו דווקא לעיתים רחוקות, מצליח בן-טעם או צל-ריח מסוים לגעת בדיוק בנקודה הנכונה ולהציף אותי ברגשות עזים ובזיכרונות. ולפעמים, קורה בדיוק ההיפך: אפיזודה מסויימת מצליחה להעלות בחיכי איזה טעם נשכח. כזה הוא המקרה הבא והפוך הוא המקרה שאחריו.
סנדביץ עם ביצה
אחד המוסדות החשובים והמעצבים של ילדותי היה ארוחות-ארבע בשבת אחר-הצהריים (שהתקיימו דווקא בחמש וחצי). כל שבת הייתה מתכנסת המשפחה המורחבת אצל סבתא-מצד-אבא לכוס קפה, ירקות חתוכים, ביצים קשות, פרוסות לחם (חתוכות לחצי. תמיד) ושאר כיבודים. או בקיצור: "הפרעסעראיי" (טוב, אולי זה לא קיצור).
בעוד המבוגרים היו מתמקמים על הכורסאות והספות ושוקעים בעיתון או בשיחת-הנהמות הרגילה (יקים, כן?), היו הנכדים מסדרים שורת כיסאות מול הטלוויזיה ומתיישבים לצפות תוך כדי בליסת סנדביצ'ים עמוסים במיוחד.
לכל נכד היו העדפות שונות באשר למבנה הסנדביץ' שלו. במקרה שלי, היה הדגש בעיקר על הביצה. או כפי שהיו קוראים לזה אחיי היקרים "ביצה עם סנדביץ", ואין לי ברירה אלא להסכים איתם כי אצלי, הירקות היו רק קישוט (אם היו). ברגע שסבתא הייתה מגיחה מהמטבח עם עוד ביצה קשה, היא הייתה נעלמת (הביצה, לא סבתא) עוד לפני שהספקת לומר "ביצים... אהממ... ביצים!" (מי שמכיר מבין).
היות והיה מדובר בשבת אחר-הצהריים, היינו נוהגים בדרך כלל לצפות בסרט הצרפתי שהוקרן בערוץ היחיד (ומיד אחר-כך ב"חידושים והמצאות" עם זאתי עם הפלולה).
מאות סנדביצ'ים עם ביצה מול הטלוויזיה שמקרינה סרט צרפתי חיברו את שני המוטיבים האלה בקשר בל-יינתק. עד היום, 11 שנה לאחר שהפרעסעראיי הגיע לסיומו העצוב עם לכתה של סבתא בדרך כל בשר, אני עדיין יכול לחוש את טעמו של הסנדביץ' עם הביצה בכל פעם שאני צופה בסרט צרפתי או שומע צרפתית.
אז תארו לעצמכם מה זה לשבת במשך סמסטר שלם בשורה הראשונה בקורס לתולדות העת החדשה המוקדמת באוניברסיטה, מול מרצה ממוצא צרפתי עם ניחוח-מבטא שמדי פעם שולף ביטויים ומשפטים שלמים בצרפתית עסיסית.
פלא שבהפסקה מיד הייתי רץ לקפיטריה לקנות לי סנדביץ' עם ביצה?
קציצות החובזה של אמא
אחד מהמאכלים החביבים עלי בילדות היה קציצות חובזה שאמא שלי היתה מכינה כל שנה באביב.
תמיד הייתה לי חיבה למאכלים שעשויים ממרכיבים שאספתי בעצמי. כי ברור שבוטנים, נניח, שאתה אוסף בשדה ואוכל אותם מיד, הרבה יותר טעימים מאלה שקונים (וגם כאבי הבטן אחר-כך חזקים יותר). ומובן שעלי-גפן שקטפת בחצר ואחר-כך מילאת אותם בעצמך בבשר ואורז הרבה יותר טעימים מכל עלי גפן ממולאים אחרים.
כך גם עם החובזות. אמא שלי עליה השלום אהבה לטייל בשבילי הקיבוץ ובשדות. תמיד עם התיק הקבוע והמצלמה ביד, דרוכה ומוכנה לפעולה. לפעמים היה נגרר אחריה איזה ילד משועמם שבשלב המוקדם הזה של חייו עוד לא הבין מה כל כך מקסים בכמה עלים שנחתו בצורה מסויימת על המדרכה או מה כל כך שובה-עין בסימנים שמותירים אחריהם זרמי הגשמים באדמת השדה.
אבל היתה לו סיבה אחרת להגרר אחריה (הילד הזה הוא אני אם טרם הבנתם) והיא הידיעה שמהטיול תצא הבשורה לארוחת הערב - בהתאם לעונה כמובן: פטריות, אבוקדו, תפוחי-אדמה, עלי גפן, מנגו, שסק, גויאבה, תפוזים וכל מה שניתן היה למצוא בחצר הקיבוץ, בשדותיו, במטעיו ובפרדסיו.
וכמובן, חובזות באביב. היינו יוצאים לשולי השדות, איפה שהריסוס לא פוגע והדישון דווקא כן, והחובזות צומחות שם לגובה מטורף עד שילד קטן יכול להבלע בתוכם ולא נודע כי בא אל קרבן. לא נורא, בקרוב הן תבואנה אל קרבו.
מהעלים המחומשים של החובזות היתה אמא מכינה קציצות מופלאות בטעמן.
יש לחובזה איזה טעם מיוחד, ייחודי, שלא מזכיר שום דבר אחר ושיש לו נטייה לתפוס אותך תמיד לא-מוכן. אתה נותן ביס, לועס כמה לעיסות ולא מרגיש משהו מיוחד, ואז הוא תוקף אותך, הטעם הזה.
לפני שנה וחצי, באביב כמובן, יצאתי לשדות לאסוף עלי חובזה. במשך שבועות קודם טחנתי לאיילה בשכל על הקציצות האלו, עד שלא היתה לי ברירה אלא לנסות לשחזר בעצמי את הטעם, להסניף איזו מנה של נוסטלגיה מזן משובח.
מצאתי מתכון באינטרנט וניגשתי למלאכה. גם לאחר שהוצאתי את הקציצות מהמחבת התאפקתי לא לטעום, לא לפני שאסיים להכין את כולן ואשב לאכול בצורה מסודרת, כיאה לאירוע.
איילה, שגילתה חשדנות אופיינית לנוכח העלים שמילאו את הכיור, היתה הראשונה לטעום. התגובה הראשונית שלה היתה מהורהרת משהו, לא בטוחה במה שהיא מרגישה. ואז כנראה תקף אותה הטעם הזה, הכל-כך מיוחד, והיא הודיעה: "טעים!".
טעמתי גם אני. הביס הראשון איכזב. שום נוסטלגיה ושום חובזה. שום דבר. שום! לעזאזל, הוספתי יותר מדי שום. אבל אחרי כמה שניות של לעיסה סקפטית הוא הגיע והציף את הפה - טעם החובזה, טעם החיים. ועם הטעם הגיעו הפלשבקים: אמא והמצלמה, צמחי חובזה ענקיים, טיולים בשדות. ויחד עם הפלשבקים הגיעו, כמו הרעם לאחר הברק, גם הדמעות. דמעות על ילדות מאושרת שחלפה, על תמימות עדינה של ילד-קיבוץ, ועל אמא, שהלכה ולא תחזור יותר. הלכה בשדות.
והנה הן באות שוב.
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
