| 9/2004
כל האמת על האמת האמיתית
אחד הדברים שמעסיקים אותי בפעילות האינטרנטית שלי ובחיים בכלל הוא כיצד אנשים אחרים רואים אותי, תופסים אותי. כמו כל קיבוצניק מצוי גם אני מוטרד מהשאלה הנצחית "מה אומרים השכנים". אני אמנם עשוי להסוות את זה בהרבה ציניות והומור, אבל זה מעסיק אותי בדיוק כשם שזה מעסיק כמעט כל אדם אחר.
מעניין אותי מאד לדעת כיצד מצטיירת אישיותי בעיני אנשים שאינם מכירים אותי אבל קוראים אותי בקביעות. אני יודע כיצד אני מנסה להציג את עצמי, אבל אין לי מושג האם המסר עבר בשלמותו לקוראים. האם הם קולטים מתי אני מתבדח ומתי אני מדבר ברצינות? האם הם מזהים ציניות, סרקאזם, אירוניה? הרי כל משפט ניתן לפרש בכמה אופנים ולקבל תמונות שונות לחלוטין!
האם אפשר באמת להכיר אדם דרך הכתיבה שלו? אפשר להתווכח על זה. מה שבטוח, אם אנחנו מתיימרים לעשות זאת, דרושה קריאה זהירה והמנעות מהסקת מסקנות נמהרות. ובעיקר יש צורך באמצעי המתעתע אך היעיל של קריאה בין השורות.
כפי שסיפרתי פה, אני לומד היסטוריה (זו, אגב, עובדה מוחלטת. אין צורך לחפש בין השורות). פירושה של המילה היסטוריה ביוונית הוא "חקירה". ואכן, היסטוריה היא חקירת העבר כפי שהוא משתקף בטקסטים (כאשר "טקסט" לצורך העניין הוא גם פסל, תמונה, סרט, או הקלטה של תסכית רדיו). מחקר היסטורי אם כן פירושו עיון, השוואה וניתוח של טקסטים מתוך מטרה לשפוך אור על מה שהיה.
הסיבה העיקרית לכך שהיסטוריה היא תחום אידיאלי בשבילי היא שקריאה וניתוח של טקסטים אינם זרים לי – הן מהצד הקורא והן מהצד הכותב (או המצלם או המקליט). הלימודים סייעו ומסייעים לי לשפר ולחדד את יכולות הניתוח הגולמיות שלי. וכמובן, אני לא יכול להמנע מלהשתמש בכלים שרכשתי כדי לנתח טקסטים אחרים, לא היסטוריים. בעצם, אני עושה את זה כל הזמן. כולנו עושים את זה : קוראים, מפרשים, מסיקים מסקנות ומציירים לנו בראש תמונה של הכותב.
ישנן כמה שיטות לקרוא טקסטים ולנתח אותם.
שיטה אחת, הפשוטה ביותר, היא לא לנתח ולא לפרש. דהיינו, אם אדם כותב על עצמו שהוא "רגיש וטוב לב", כנראה שהוא יודע על מה הוא מדבר. כמובן שגישה כזאת לטקסטים, בעיקר היסטוריים, כמעט פסה מן העולם. כל נסיון לקרוא טקסטים באופן הזה מוביל לעוות מוחלט של התמונה, שלא לדבר על כך שהוא מותיר אותנו חסרי-אונים כאשר אנחנו נתקלים בסתירות פנימיות בטקסט. ומנסיוני כהיסטוריון-זוטא, אין טקסט שאין בו סתירות.
לפיכך, יש צורך להפעיל את האמנות של קריאה בין השורות ולנסות לבחון את הטקסט בהקשר הרחב ביותר: מי הכותב, מהן מטרותיו, איפה כתב, מתי כתב ומיהו קהל היעד שלו. אלא שכאן נוצרת בעייתיות אחרת: פרשנות יתר. לא להאמין, אבל לפעמים כאשר אדם כותב על עצמו שהוא "רגיש וטוב לב" – הוא באמת כזה!
אז מה עושים? מפרשים או מבינים את הדברים כמות שהם? התשובה מצוייה, איך לא, באמצע – בשיטה המשולבת. ההנחה העומדת מאחורי הגישה המשולבת היא שטקסט מכיל גם אמירות עובדתיות פשוטות, גם כאלה שדורשות פרשנות וגם, ואלו המסוכנות ביותר, אמירות שנראות כדורשות פרשנות אך למעשה הן צריכות להקרא כפשוטן.
מצויין. דומה שהגישה המשולבת פותרת את כל הקשיים שהוצגו לעיל. אלא שלמעשה זוהי השיטה הבעייתית מכולן. בעצם, אם חושבים על זה, השיטה המשולבת מצריכה רובד נוסף של פרשנות: היא מחייבת שיקול-דעת מתי לקרוא דברים כפשוטם, מתי לפרש אותם ומתי לעשות את שני הדברים בו-זמנית (!). שיקול-הדעת הזה הוא לעיתים קרובות ספקולטיבי ושרירותי. אין בכך כל רע, אגב. בכל הנוגע לניתוח של טקסט היסטורי, מדובר בחגיגה. היסטוריונים מאד אוהבים לשחות במים החמימים של הספקולציות והם עושים זאת בחדווה כאשר ברור להם שאין דרך להפריך או לאשש את המסקנות שלהם. הדבר מתבטא בעיקר במחקר ההיסטורי על העת העתיקה: תולדותיה של רומא, למשל, כתובים בבערך שלושה וחצי של שניים וחצי היסטוריונים קדומים. הטקסטים לא נכתבו בזמן האירועים שאותם הם מתארים, כמובן, מה שמותיר מרחב עצום שבתוכו יכולות להתקיים בשלום אינספור ספקולציות זו לצד זו. ואכן, אלפי, ואולי מיליוני, מחקרים, ספרים ומאמרים (וגם סתם שטויות) נכתבו על בסיס אותם שניים וחצי טקסטים, והיד עוד נטייה.
אבל נחזור לענייננו.
כאשר אנשים זרים, כמו רובכם, קוראים אותי הם משתמשים, גם אם באופן לא-מודע, בשתי, ובעצם בשלושת, השיטות דלעיל. הדבר מוביל כמובן למסקנות שונות ואף מנוגדות אודות הכותב. אין בכל כל פסול, כמובן. גם אנשים שמכירים אותי באופן אישי מחזיקים בדעות שונות עלי. זה טבעי ומובן, וכפי שיתברר מיד, כל הדעות הללו נכונות בסופו של דבר.
בואו נראה מה קורה כאשר אני מנסה לקרוא קריאה ביקורתית את הטקסטים שלי. זה אתגר מעניין כיוון שאני גם משתמש בכלי הניתוח המקובלים וגם מפרש את הטקסט דרך ההיכרות העמוקה שלי עם עצמי (ומה אני אגיד לכם, אני לא מציאה גדולה). כלומר, אני משלב בין הפרספקטיבה של הצופה מהצד לבין הפרספקטיבה הפרטית שלי, היודעת בדיוק מדוע נכתב קטע זה או אחר.
קחו למשל את המשפט הבא (מהפוסט הקודם): "(אני נמנע מ- ) לתת מחמאות. כי אני גבר ואני נכה רגשית". לכאורה, מה יש פה להתפלפל בפרשנות: הבנאדם לא נותן מחמאות כי הוא גבר והוא נכה רגשית. למה לעשות צימעס מכל דבר? אלא שהקורא הנבון בין השורות יאמר שבעצם, יש פה מין הפוך-על-הפוך: משפט אירוני שבעצם אומר את ההיפך הגמור.
שניהם צודקים. מי שמכיר אותי יודע שלא רק שאני לא נמנע מלחלק מחמאות, אלא שלפעמים אני אפילו מגזים איתן, עד שאנשים (ונשים) מפסיקים להאמין לי. האמת אם כן מצוייה באמצע: אני אכן מרבה לחלק מחמאות, אבל אני גם גבר, וככזה אני נוטה למוגבלות רגשית מסויימת. מוגבלות שחלוקה מוגזמת של מחמאות מנסה לפעמים לחפות עליה.
הרי לכם פרשנות שאפשרית רק מתוך הכרות עמוקה עם האובייקט, או באמצעות שימוש נכון (בדיעבד) בכלי הניתוח. והרי לכם פיסה של אישיותי הפרובלמטית שנותח ופורק לגורמים והונח מדמם על השולחן להנאתכם.
אני לא אמשיך עם הדוגמאות כי הפוסט הזה מתארך למימדים שהם מעבר לסבלנות של אדם ממוצע (כן, יש לי נטייה להאריך בדברים. אם אתם רוצים להסיק מכך מסקנות נוספות לגבי אישיותי אתם יותר ממוזמנים). אגב, שכחתי לציין שגם אורך הטקסט הוא פרמטר חשוב בניתוח שלו. כידוע, יש כאלה שכותבים מעט ואומרים הרבה, ויש כאלה שכותבים המון ולא אומרים כלום. משום מה נהוג להתעלם בדרך-כלל שכותבים מעט ולא אומרים כלום ומאלה שכותבים הרבה ואומרים הרבה (אני משאיר לכם לשייך אותי לקטגוריה המתאימה).
אבל נחזור, שוב, לענייננו.
עיון לאו דווקא מעמיק בפוסטים שלי יגלה לא מעט סתירות ומשפטים דוגמת זה שניתחתי כאן שיוצרים כר נרחב לפרשנויות אודות "מיהו ישי" (למשל, הוא שקרן פתולוגי. וזו אבחנה מדוייקת). וכפי שהדגמתי כאן – כולם, למעשה, נכונים. אני האמיתי (ולצורך העניין גם אתם) הוא סך כל הפרשנויות עליו, כולל שלו עצמו וכולל כאלו שלא ניתנו.
הדבר תופס גם לגבי מחקר היסטורי. העובדה שקיימות שתי גרסאות סותרות אינה אומרת שאחת מהן לא נכונה. זה גם לא אומר ששתיהן נכונות או ששתיהן לא-נכונות. זה רק אומר שהן קיימות ואין לנו ברירה אלא לחיות עם שתיהן בשלום. או לא.
כך גם לגבי הנסיון להכיר אדם דרך הפוסטים שלו, ובעצם, לגבי כל נסיון לבנות תמונת מציאות כלשהי דרך טקסטים. האדם, לשמחתנו, הוא יצור מורכב, מלא בסתירות פנימיות, מחזיק בדעות מנוגדות, רציונאלי ואמוציונאלי בעת ובעונה אחת, יורה ובוכה, תומך ומוחה, מקסים ודוחה.
אני עשוי לכתוב בבלוג שלי גם משפטים שצריכים להקרא כפשוטם, גם משפטים בהפוך-על-הפוך, גם משפטים שנראים כהפוך-על-הפוך אך בעצם מספרים את האמת הפשוטה וגם משפטים שממש לא איכפת לי איך תפרשו אותם.
זה כמובן כל הקסם שבלהיות אדם. התהיות הללו, המאמץ הסיזיפי ליישב סתירות, והנסיון להבחין בין עיקר לטפל, בין טוב לרע ובין נכון ולא נכון הם בעיניי החיים עצמם. הנסיון המתמיד לרדוף אחר האמת מתוך ידיעה כי לעולם לא נשיג אותה הוא תמצית ההוויה האנושית. אנחנו לא זקוקים ל"אמת" המטופשת הזאת כדי להתנהל בעולם. אנחנו זקוקים רק לרדיפה אחריה. האמת היא לעולם אינה נחלתם של האנשים החיים, או כמאמר אחד הפסוקים החביבים עלי בתנ"ך: "עד אגיעה אל מקדשי-אל אבינה לאחריתם [של הדברים]". או בפרשנות המקובלת: רק לאחר מותי והתקרבותי אל האל אבין מדוע דברים ארעו כך ולא אחרת.
* * *
כל הדברים האלה מובילים למסקנה די מתסכלת. ההבנה כי האמת לא נמצאת שם בחוץ (או בפנים) מעלה הרהורים נוגים אודותינו ואודות תכלית קיומנו. אם דבר אינו ודאי ואינו בטוח, אם המציאות היא רק התוצר של פרשנות סובייקטיבית – מדוע לטרוח? מדוע להתעקש להעביר את 70-80 השנים שלנו על פני האדמה? כיצד נדע שאנחנו מכלכלים את מהלכינו בתבונה אם כל צעד שאנחנו לוקחים יכול להוביל אותנו אל פי-תהום? אם כל אדם שאנחנו פוגשים ולומדים להכיר ולאהוב יכול להתגלות בכל רגע כמפלצת זדונית?
לא יודע. עובדה שאנחנו רוצים לחיות. עובדה שאנחנו מוכנים ליטול סיכונים. ועובדה שאנחנו רוצים להכיר אנשים חדשים ואולי אפילו להתאהב בהם – חרף הסיכונים.
אין אדם שצודק כל הזמן (חוץ מביבי) כשם שאין אדם שטועה כל הזמן (חוץ מביבי). אין אדם שזוכה כל הזמן כמו שאין אדם שמפסיד כל הזמן (חוץ משמעון פרס). האדם יכול לקום מהמכות הכי כואבות ויכול ליפול דווקא כשהוא בפיסגה. הוא יכול – וזו כבר מתת-אל אמיתית – להתמודד בקלות עם סתירות, לחיות בשלום עם קונפליקטים פנימיים, עם מוסר כפול, עם ערכים מתנגשים, עם רצונות מנוגדים. הוא יכול, זה לא אומר שהוא תמיד עושה את זה.
וההיסטוריה? כנ"ל. אין סיפור היסטורי אחד. אין ולא יכול להיות נרטיב היסטורי יחיד. זו אשליה. אין "אמת היסטורית" שהרבה פוליטיקאים מתעקשים לדבר בשמה. ובעצם זה בכלל לא משנה אם יש או אין אמת כזאת. ממילא האנושות לא מכלכלת את צעדיה לפי אמיתות היסטוריות - נכונות או בדויות - אלא רק לפי מערכת של דימויים היסטוריים סובייקטיביים שמשתנים מחברה לחברה ומאדם לאדם. ההיסטוריה ה"אמיתית" מתגלגלת רק לפי הצירוף של כל הדימויים הללו והפעולות הנגזרות מהם. כדי להבין את ההיסטוריה בשלמותה עלינו לחקור כל אדם ואדם שחי אי-פעם. וזה, כמובן, בלתי אפשרי.
זה לא אומר שצריך לחדול מהנסיונות שלנו להבין את ההיסטוריה, את המציאות שסביבנו ו/או את טבע האדם. חלילה לנו. אנחנו מחמיצים בכך את חווית החיים הגדולה. שהרי אם רק נתחיל להבין את טבע האדם נקבל מושג מסויים על ההיסטוריה ועל המציאות, ואם רק ננסה להבין את ההיסטוריה ולפרש את המציאות נקבל שמץ של מושג על טבעו של מחוללה – החידה המופלאה ששמה האדם.
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
