מושב לצים - הבלוג של ישי

אני רוצה להוסיף כמה מילים, הפעם יותר ברצינות, על נושא הפוסט הקודם.

מאד קשה להסביר לאנשים שאינן מצויים בעניין, מהו הכדורגל בעיניו של האוהד/החובב המצוי. כמו בהרבה תחומים אחרים, מדובר בעולם שלם של ערכים, מושגים, דימויים, עקרונות, אמונות, פילוסופיות אידיאולוגיות וכל מה שמרכיב תרבות. כולל שפה ייחודית. לפיכך, כל מי שאינו חלק מזה ולא עבר סוציאליזציה (סליחה על המלה האיומה הזו) מתאימה (ורצוי מגיל צעיר) - לא יבין זאת.
חובבי כדורגל, כמו הומואים, ישר מבחינים במישהו שאינו משלהם - בין אם הוא מתחזה (יש כאלה. הומואים) ובין אם הוא - וסליחה על ההכללה - היא.

קל להשתמש בביטוי הליבוביצ'י העבש של "22 מטומטמים" וגו' ולעקם את האף מול חבורת הבבונים שצווחים מול הטלוויזיה. מבחינות רבות זהו בדיוק המצב - לא עולם ערכים ולא תרבות. סתם משחק די פרימיטיבי שגם יצורים חד-תאיים מסוגלים להבין. אבל האמת היא שלא אכפת לנו. גם אם מדובר בעולם מזוייף, במעין תחליף די פשטני למציאות המורכבת והנהדרת מסביבנו - זהו עדיין עולם. מטריקס? אולי. אז מה. איך אמר ההוא בסרט? "אני טועם את הסטייק ויש לו טעם של סטייק - מה אכפת לי שהוא במציאות סינתטית?" (הגיקים מתבקשים לא להציק לי ולא לתפוס אותי במלה. העיקר שהרעיון הובהר)

הרבה חובבי כדורגל נוהגים לתאר את מקומו של המשחק בחייהם כמעין "סם". אני לא משתגע על הדימוי הזה - בעיקר כיוון שהוא עשוי לטשטש את ההבדל בין כדורגל וסמים אמיתיים - אבל יש בו משהו. תחושת אי-הנוחות שמלווה אוהד שנאלץ להחמיץ משחק חשוב יכולה להדמות למעין קריז (לא שהייתי שם, אגב) ותחושות של אחרי משחק בהחלט יכולות להיות מתוארות כ-"היי" (נצחון מוחץ על הפועל ת"א) או כ"דאון" (הפסד צורב לבית"ר ירושלים).

אני לא אשתמש ברטוריקת הסם, אבל אין ספק שהכדורגל ממלא בחיי איזשהו צורך. זו אבחנה הרבה יותר פשוטה ממה שחושבים: אם אני חווה את כל הסימפטומים שלעיל; אם אני מצפה למשחקים ומשתדל לא להחמיץ אותם; אם אני בסיכומו של דבר נהנה מכל העסק - כנראה שמדובר בצורך שבא על סיפוקו. פשוט כך.
אבל אם להכנס יותר לעומק, הרי שאני מניח שמדובר בסוג של אסקפיזם (עוד מלה איומה שכבר נשחקה מרוב שימוש). אבל זו לא רק בריחה מהמציאות הקשה (כי המציאות של הכדורגל - בעיקר בישראל - לא פחות קשה לפעמים) אלא בפשטות סוג של עיסוי-מוחי התורם לשלוות הנפש הכללית שלי.

כאשר אני צופה במשחק, אני משנה פאזה. אני נכנס לבועה. רק אני, הכדור, הדשא, השחקנים והקהל (רק...). כל מה שמחוץ לבועה, דהיינו כל השאר, הם רק רעשי רקע די עמומים וזניחים. בשלב הזה אני נארג אל תוך המשחק. נשזר בהוויתו, נטמע בתוכו והופך לחלק ממנו, ממקד את כלל ישותי בו. נמצא בעולם אחר כבר אמרתי?
אני מנתח מהלכים, טקטיקות, סטטיסטיקות וביצועים של שחקנים. בוחן את תגובות הקהל, את תפוסת המושבים באיצטדיון ואת רמתו הכללית, את איכות הדשא, את מגוון שלטי הפרסום ומאיזה סוג הם (רגיל, מתחלף), את מזג האוויר, את הנוף שמסביב למגרש (האם יש מסביב בניינים שאפשר לצפות מהם במשחק?), זוויות הצילום, איכות ההילוכים החוזרים, את השימוש בעזרים גראפיים בשידור, את רמת השדרים והפרשנות. אני מתעמק בפוליטיקה שמסביב, בהיסטוריית המפגשים, במגוון הלאומים שנפגשים על הדשא ובקשרים ביניהם ואני יכול להמשיך ולמנות עד החודש הבא. כל זה מצריך כמה וכמה תאי מוח (שניים-שלושה למען האמת).

זוהי תראפיה לכל דבר. ריפוי בעיסוק (של המוח). יתרונו הגדול של הכדורגל הוא שניתן לערום עליו תילי-תילים מהחומר הזה. מדובר כאמור על מנגנון די פרימיטבי של ייצור ריגושים והנאה, אבל גדולתו בפשטותו. ניתן להקים על המסגרת הקלה והדקורטיבית שלו אינספור קונסטרוקציות מתוחכמות ומורכבות בלי שכל העסק יקרוס. אפשר לנפח את בלון הפרשנות עד אין קץ בלי חשש שיתפוצץ (ההוכחה הניצחת: שגיא כהן).

אפשר להגיד הכל ולצאת בשלום:
גם משפטים דו-הברתיים כמו "זבל!", גם משפטים מורכבים יותר הכוללים אף דימויים מגוונים כמו "רוסו משחק כמו חתיכת-חרא של צב מת" (שימו לב למטאפורה הצולבת!), גם משפטים פרוזאיים יותר דוגמת "שמעון גרשון, מלי לא נתנה לך אתמול?", גם אמירות פילוסופיות כמו "בצורה שאנחנו משחקים [אנחנו!] כבר עדיף שהיינו מפסידים", גם אבחנות רפואיות: "איך הוא לא ראה שהיה אופסייד, העוואר הזה?!", גם תהיות קיומיות: "אני לא מבין בשביל מה טרחתי להדליק את הטלוויזיה בכלל", גם עיסוק במוסר וצדק: "מה זה הכיסוח הזה?! תן לו אדום!", גם תובנות טקטיות מורכבות: "שיבעטו כבר לשער, העגלות האלה", ואפילו, לפעמים, פרשנות של ממש: "התנועה הבלתי מתואמת של ההגנה קדימה יוצרת חללים שלתוכם חודרים החלוצים ומתפנים לקבל כדור לאחד-על-אחד מול השוער" (היי שגיא, גם אני יכול).

בקיצור, זהו בהחלט אתגר אינטלקטואלי. זה מאפשר למוח שלי, שמשתדל לעסוק לפעמים גם בחשיבה של ממש, לתת לעצמו קצת חופש, לנקות קצת פינות מכל מיני זבאלה שהצטברה בהן, לתרגל מהלומות על שק איגרוף פאסיבי שלא מחזיר מכות, לחבוט כדורי-הגיגים אל הקיר שוב ושוב בלי חשש שמישהו יבעט לי אותם חזרה לביצים, לבנות בקוביות פסאודו-אינטלקטואליות, לפרק, ולבנות שוב.

כל אלה משחררים את שרירי המוח התפוסים, מכווננים את המיתרים האינטלקטואליים, מאפסים כוונות תפיסתיות, מנקים את הפילטרים הסתומים של המציאות ומכינים את הספוג לקליטה חוזרת של נוזלי העולם העכורים.
בתוך סשן של שעה וחצי בלבד, שלוש עד חמש שעות בשבוע לכל היותר (וגם זה מוגזם), המוח, ברייה מוכה שכמותו, מוכן ומזומן להתמודד שוב עם העולם. ערוך ודרוך למאבקים החדשים שעוד מצפים לו. מוכן למשחק החשוב הבא.
כי גם מוחו של חובב הכדורגל, זאת עליכם לדעת, משחק משבת לשבת (ומרביעי לרביעי ושלישי לשלישי - ליגת האלופות, נו. וגם חמישי, גביע אופ"א, אוף איתכם. ולפעמים יש גם משחקי נבחרת... טוב לא משנה).

בקיצור, אם זו בסופו של דבר בסך-הכל עוד דרך להגיד "אסקפיזם" ו-"צאו לי מהבועה" ב-800 מילים - יאללה, שיהיה.

תודה מראש.
שלכם, ילד הבועה.