| 10/2004
שדות כותנה לנצח
הסתיו מגיע. חצבים. שלכת. ריח גויאבות נישא באוויר, בין היתר. ולי הסתיו מזכיר כותנה. לא "100% כותנה", אלא כותנה אמיתית, לבנה, טרייה. ובעצם, שדות כותנה לבנים, נמתחים אל האופק.
אפילו שכבר חלפו 16 שנה מאז שסגרו את המים והקטיף האחרון הסתיים, עדיין זוהי האסוציאציה הראשונה שלי לבוא הסתיו. כותנה.
והנה אני בן 8 ואולי 9. צועד לבד (לבד!) בשדות, סנדלים תנ"כיות לרגליי, חולצה ומכנסיים קצרים לגופי. עושה את דרכי לעבר שדות הכותנה שכאילו כדי להכעיס, ממוקמים הכי רחוק, בקצה בקצה, ליד הכביש הראשי, חושב שאיזה כיף זה שלא ירד היום גשם, כי כשיורד גשם לא קוטפים כותנה. אבנים קטנות נכנסות לתוך הסנדלים ועוקצות. אוף. אני מוריד את הסנדלים ואוחז אותם בידיי.
כך אני צועד יחף (ואני המבוגר מזדעק: "יחף? בשדות? אללי! נחשים!"), מתקדם לאיטי, שקוע במחשבות שאולי היום ייראו מטופשות, אבל הן ללא ספק היו אז כל עולמי הקטנטן. השמש כבר עושה דרכה למטה כשאני מגיע לנקודה הגבוהה ביותר ורואה את שדות הכותנה נפרשים מתחת. ים לבן, או בעצם, ים חום מנוקד בלבן, קורא לי לבוא ולצלול בתוכו. אני מזמזם לעצמי את "בים לבן" ואפילו לא עולה על דעתי שזה שיר קצת גזעני. ילד בן 8 או 9 לא יודע מה זה "גזענות".
הגעתי. טרקטור ו"עגלת-ביניים" עומדים בקצה החלקה. טרקטוריסט משועמם נשען על הטרקטור ומעשן, מחכה לקטפת שתבוא לפרוק את מטענה הלבן (ולא, אין פה מטאפורה. אני רק בן 9 להזכירכם). הטרקטוריסט שואל אותי באדישות: "באת לבקר את אבא?". אני לא עונה. וכי למה באתי? לבקר אותך?
הנה מגיעה הקטפת. גופה האדום והגמלוני עושה דרכו באיטיות בשדה. שואבת אל קרבה עוד שורה לבנה (גם פה לא תמצאו את המטאפורה). רעש המנוע מלווה בקולות הפצפוץ של גרעיני הכותנה מפר את השלווה.
הקטפת מגיעה לסוף השורה. פניו של הנוהג בה חמורות-סבר, אבל חיוך מתגנב אל מתחת לשפמו. אני כל כך גאה! אבא שלי, הגדול והחזק (היום הוא נמוך ממני בראש) הוא הנהג, הוא הקוטף. הוא עושה סיבוב ומתמקם לפריקה. הסל של הקטפת מתרומם ותכולתו נשפכת לתוך "עגלת-הביניים". הטרקטוריסט קופץ על הטרקטור, מתניע ונעלם בעננת אבק.
אנחנו נשארים לבד. אבא מוריד את הסולם ואני, בתחושת חשיבות, עולה אל תא הנהג. אני מקבל נזיפה סמלית על כך שעשיתי את כל הדרך לבד, מבטיח שבפעם הבאה אתפוס טרמפ עם הטרקטור, מקבל נשיקה דוקרנית מזיפים ומתיישב. סיבוב נוסף והקטפת מתמקמת בתחילתה של שורה חדשה. אבא מזיז כמה ידיות, רעש המנוע מתגבר והופה! זזים. תא הנהג פתוח ותוך דקות, בחסות הרוח, אני מתמלא בפיסות כותנה קטנות ולבנות, בשבבים של צמח הכותנה ובחתיכות עלים. אבל לא אכפת לי, אני כבר רגיל. באוויר עומד ריח חריף של כותנה טרייה וגבעולים יבשים. חריף, אבל לא בלתי-נעים.
הקטפת נעה בעצלתיים. משאירה אחריה שורה של גבעולים חומים עירומים, שרק חתיכות כותנה קטנות שחמקו משיני הקטפת תלויות עליהם, כאילו ביקשו לכסותם מפני צינת הלילה המתקרב. אני מרותק למחזה, לא יכול להתיק את עיני ממראה גבעולי הכותנה הנכנסים לבנים מצד אחד ויוצאים חומים מהצד השני.
הערב עוד מעט יורד ואנחנו ממשיכים, שורה אחרי שורה.
היום אני מביט לאחור וחושב שאלו היו הימים המאושרים בחיי. בלי דאגות, בלי טרדות, בלי מחשבות על כסף, על נשים, על עבודה, על "מה אני אכתוב היום בבלוג". רק אני והכותנה.
והיום אני חושב שאולי גם אני קצת כמו שדה כותנה. עם כל שנה שעוברת מגולחת ממני עוד שורה של לובן, של טוהר, של תמימות. ואני עומד עירום ברוח הקרה, מנסה לשווא לאחוז בפיסות כותנה אחרונות.
והנה אני עושה שוב את דרכי אל השדה. לא ברגל אלא ברכב, רגליי נעולות היטב בנעלי הליכה, לא מעז להסירן. והיום מגדלים בשדה גידולים אחרים שאינני יודע מהם ואינני רוצה לדעת, כי מהם תפוחי אדמה או שום או חומוס או מה שלא לעזאזל גדל שם, אל מול הלבן הזה של הכותנה.
וחושב שאולי הם אבדו לי לנצח, אולי לא אשוב לפקוד אותם.
ועדיין מחפש אותם, את שדות הכותנה שלי.
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
