לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה
 

מושב לצים - הבלוג של ישי


"אשרי האיש אשר לא הלך בעצת רשעים, ובדרך חטאים לא עמד, ובמושב לצים לא ישב..." (תהילים, א, 1)
כינוי: 

בן: 48

ICQ: 72106105 

תמונה



פרטים נוספים:  אודות הבלוג


מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


<<    ינואר 2011    >>
אבגדהוש
      1
2345678
9101112131415
16171819202122
23242526272829
3031     

 
הבלוג חבר בטבעות:
 



הוסף מסר

קטעים בקטגוריה: . לקטעים בבלוגים אחרים בקטגוריה זו לחצו .

ותמלא הארץ חמס. אההה, חומוס


בפרוס עלינו יום עצמאותה ה-58 של מלכות ישראל השלישית, זה הזמן לדון בכמה עניינים רציניים. כבדי משקל. כמו למשל המאכל הלאומי שלנו. לא, אני לא מדבר על החיות המתות שאתם מנפנפים מעליהן ביום העצמאות, תנוחנה על משכבן בשלום.
אני מדבר על חומוס.
עכשיו, אני יודע שיש רבים, כולל בקרב בני משפחתי שרק אלוהים יודע איך זה יכול להיות שאנחנו שוחים באותה בריכת גנים, שלא כל כך יסכימו עם הקביעה הזאת מכיוון שהם - ואני אומר זאת ודמעות בעיניי - לא חסידים גדולים של החומוס. לפחות לא בצורתו המתנגבת.
אבל לעזאזל, אף אחד לא שואל אותם.

רבות דובר בשבחה של אותה קטנית רב-גונית. החיבה לחומוס הפכה כבר במחוזותינו למעין קנה-מידה לישראליות. בכל פעם שאיזה אמן או ספורטאי מטריח את עצמו לפינה נידחת זו של העולם, מיד מתגודדים סביבו עיתונאים, מעריצים ושאר סקרנים הבוחנים בקפידה את יחסו לעיסה הלאומית כשואלים/תוהים "הלנו אתה או לצרינו?" העיניים עוקבות בדריכות אחר היד האוחזת בפיתה - הינגב בסיבוב או בדוּך? היעז לשלוח את ידו אל הכף המשוקצת או שמא יצליח להגיר את כל המרקחת אל קרבו בעזרת הפיתה בלבד? כולנו נחייך בהבנה כאשר יתקשה במלאכת הניגוב ונאמר: "לא נורא, זו פעם ראשונה". לבסוף, נתמוגג כאשר האורח החביב ישחרר לאוויר העולם גרעפס מזרח-תיכוני בריא ונאמר "אחינו אתה".

במבט ראשון, יש משהו מתמיה למדי בכך שאומה כה גאוותנית ובטוחה בצדקת דרכה, מאמצת לה מאכל לאומי שהוא כל כך אנדרדוגי. שהרי החומוס במצב הצבירה הנפוץ שלו הוא... ובכן, מחית. עיסה חסרת צורה, לא תואר לה ולא הדר ובעלת צבע לא ברור (בז', תסלחו לי, זה לא צבע).
אבל האמת היא שיש היגיון רב באימוצו של החומוס כמאכל לאומי בהיותו הולם היטב את מה שהיה פעם הדימוי העצמי שלנו כחברה; את התפיסה הישנה של קיבוץ גלויות, כור היתוך וכל זה: הנה נקבצים להם גרגרי חומוס מכל העולם אל הסיר המהביל המכונה ארץ-ישראל, מתבשלים לאיטם ונטחנים להם עד דק בפוד-פרוססור הקרוי גם צה"ל, עד שהם הופכים לעיסה אחידה, לא מאד אסתטית, אבל מאוד טעימה.

יתרה מזאת, חומוס, כידוע לכל, הוא היסוד המאחד של כל מנת פלאפל או שווארמה; הוא המלט המחבר בין אבני הבניין של מנות הדגל של האומה; הוא הדבק המביא יחדיו שני יסודות זרים ועויינים זה לזה, הלא הם הצ'יפס והסלט שביחד עם החומוס מרכיבים את השילוש הקדוש "חומוסצ'יפסלט" - מילת הקסמים שפותחת את שערי גן העדן.
גם מי שאינם מחסידיו של החומוס (ולא להאמין אבל אני חולק את יצועי עם אחת כזאת) ייאלצו להודות כי מנת שווארמה בלעדיו כמוה כקראווילה - זה מתפרק וזה ייגמר בבכי. ללא החומוס המגונן, מיצי הסלט יאכלו כחומצה את דפנותיה החשופים של הפיתה, יערערו את המבנה הקולינרי הזה שיתפורר ויקרוס לנגד עינינו הנדהמות וידינו השמנוניות. כן, ממש כמו המפעל הציוני. סתם.

גם הפרסומאים - אנשים שמקצועם הוא לנסות לזהות את רחשי הלב של הציבור (זה לא כולל את מי ששוכר את שירותיה של ג. יפית) הבינו זאת כבר מזמן. לא במקרה נבחרה הקריאה "יאללה סולחה!" לעמוד במרכזו של קמפיין לחומוס תעשייתי. החבר'ה שם במשרד הפרסום אולי יעדיפו תמיד איזה רול מאקי או ספל מקיאטו על פני מנת חומוס, אבל צריך להודות שלפחות במקרה הזה הם יודעים על מה הם מדברים - אין כמו חומוס כדי לקרב לבבות (כולל אלה שעושים על האש), כדי להדביק, לחבר ולהושיב בצוותא את בני כל העדות והדתות בארץ הזאת. כי חומוס עושים באהבה או שלא עושים כלל. אפילו שלפו ממצולות השכחה את ז'ק כהן, החרות בזכרון הקולקטיבי שלנו כמי שכבר נטל חלק באיזה נסיון טלוויזיוני מגושם לייצר דו-קיום קולינרי. יותר מזה?

מכל מה שנאמר עד כה, קל להבין שגם אני בין מעריציו המושבעים (של החומוס, לא של ז'ק כהן. תתרכזו). כיום, הנסיבות מאלצות אותי להשאר נאמן לחומוס המצויין של אבו-חסן מטירה (נכון שלכל יהודי יש איזה שם של ערבי שהוא קונה ממנו משהו והוא אוהב להזכיר את זה בכל הזדמנות?), אבל היו ימים, לא כל כך רחוקים, בהם הייתי מרחיק עד עכו, מסתופף באיזה כוך אפלולי עם כמה משוגעים אחרים ומתענג על מנת חומוס שיש אומרים שהיא הכי טובה בארץ (אפילו דודו גבע אמר) ושיש איזה ערבי זקן שקם כל בוקר ב-4:30, מגרבץ במרץ, יורק לתוך כפות ידיו המיובלות ואז מועך באצבעותיו את החומוס גרגר אחר גרגר, מה שכמובן מעניק לחומוס את הארומה הכה-אותנטית שלו.
כן, היו ימים שכל נסיעה לירושלים, לכדורגל, לא הייתה שלמה בלי הקינוח המתבקש באבו-גוש. היו ימים של גיחות ליליות לסטקיית סבינו רק בשביל להשביע את תאוות החומוס הגואה. היו ימים ועברו, אבל הזכרונות נשארו. והאהבה לחומוס כמובן.
רגע, לחלוחית.

אישית, אני מעדיף את החומוס שלי עם פול. וביצה כמובן. בעיניי השמאלניות, דווקא השילוב הזה הוא-הוא המייצג האותנטי של ישראל: המשחה החומוסית בתפקיד הרוב היהודי, הפול הכהה והמהביל בתפקיד המיעוט הפלשתיני. והביצה? ובכן, כולנו הרי יצירי ביצתו של אברהם.
תערבבו את כל אלה בבטן ומה תקבלו? נכון, בעיקר צחנה וקולות נפץ. אכן, ישראל.

חג שמח, יהודים!






מוקדש לזכרו של דודו גבע, האיש שאיוריו וסיפוריו הדביקו אותי בילדותי באהבה מטורפת לחומוס, עוד לפני שטעמתי אפילו מנה אחת.
נכתב על ידי , 3/5/2006 01:08   בקטגוריות סיפורים מהקיבה  
3 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   1 הפניות לכאן   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



סיפורים מהקיבה #4



הסיפור הבא מגיע דווקא מקיבתו של מישהו אחר. אמנם גם קיבתי הפלדתית נטלה חלק בהילולה אך הפעם בתפקיד-משנה בלבד. ברם, הסיפור שוב ממחיש היטב עד כמה קיבתי עמידה בהרבה מקיבותיהם של יתר הבריות.
ומעשה שהיה כך היה.

ליל שישי האדום
אחד היתרונות הבולטים של נעורים בקיבוץ הוא מוסד הלינה המשותפת. אמנם בימי נעוריי המוסד הזה היה בדמדומיו, אבל בכל זאת הספקנו להיות המחזור האחרון שזכה לישון בלינה משותפת מגיל 0 עד 18. לאחר מכן זה הוגבל לגילאי התיכון בלבד.
למעשה, מכיתה ח' אני חי בדירה משלי. בהתחלה עם שותפים, לאחר מכן לבד. כמובן שאין לבטל את ההשפעה המכרעת של עובדה זו על עיצוב אישיותי, נפשי, הרגליי, הליכותיי, וכמובן - קיבתי.

מיותר לציין כי בית הנעורים, בו חלקתי חדר עם בחור שנכנה אותו כרגע ח', לא היה בדיוק פנימיית בנות ויקטוריאנית (ואפילו לא פנימיית בנים), ועל חלק מהאירועים שהתרחשו שם מוטל עדיין צו איסור פירסום מחשש לפגיעה ברגשות הציבור. ובכל זאת, אפשר לשחרר כמה אנקדוטות. אמנם אני צריך להזהר עם הסיפורים כי גם אבא שלי קורא כאן, אבל האמת היא שעל רובם לא רק שחל חוק ההתיישנות אלא שלאחרונה שמעתי שמוציאים אותם מהמחסן ומעבירים אותם למזבלה. לא יקרה שום נזק אם נפשפש בהם מעט. חוץ מזה, אני בטוח שגם אבא שלי לא עד כדי כך תמים כדי לחשוב שהיינו מעבירים את הערבים והלילות שלנו בישיבה מסביב למדורה, בצליית קרטושקעס ובזימרת שירי ארץ ישראל הישנה והטובה. כלומר, היינו עושים גם את זה (חוץ משירי ארץ ישראל. הבלדות של גאנס-אנד-רוזס הלכו יותר טוב בתקופתנו), אבל בניגוד לימי התום של אבא שלי, תמיד היה מגיע מישהו בריצה (לפעמים אני) צועק לכולם לתפוס מחסה ומשליך מיכל ריק של דאודורנט לתוך הרמץ (הוא מתפוצץ למקרה שתהיתם).

אבל סטיתי מהנושא.
אחד הבילויים החביבים שלנו בימי שישי בערב היה משחק "המטבע והסיגריה" הזכור לטוב.
החוקים פשוטים: מותחים נייר-סופג על שולי כוס ומניחים עליו מטבע. לאחר מכן מציתים סיגריה וכל אחד בתורו נוגע בנייר וחורך בו חור. כך ממשיכים עד ש... עד שנגמר הנייר ומישהו מפיל את המטבע לתוך הכוס. או-אז הוא צריך לרוקן כוס משקה.
הקאץ' במשחק הוא שככל שאתה מפסיד ושותה יותר, כך נהיה המשחק קשה יותר מבחינתך: העיניים מתערפלות, הידיים רועדות והמטבע נופל ונופל שוב ושוב. משחק שתייה קלאסי.

כך היה בליל שישי אחד בו היינו מסובים א', ח' ואני בחדרנו שבבית הנעורים ולא ממש סיפרנו ביציאת מצרים.
לחברה שימשו לנו כוס, נייר, מטבע של שקל, בקבוק של וודקה זולה ומיכל פלסטיק של תרכיז מיץ "בטעם פטל" (כלומר, תערובת של כימיקלים, סוכר וצבע-מאכל אדום).
מי שהפסיד בכל סיבוב, חוייב לשתות כוס וודקה מהולה באדום-האדום הזה.
לא אלאה אתכם בפרטים, ממילא הם די מעורפלים בזכרוני. מה שאני זוכר הוא שכל אחד שתה בערך שש-שבע כוסות באותו לילה, וא' שתה קצת יותר.

הבוקר הפציע והוודקה נגמרה. ח' ואני התכוננו ללכת לישון. א' היה אמור לדדות חזרה לחדרו שלו, מרחק כ-50 מטר מחדרנו, אבל עם גרם-מדרגות תלול בדרך. כיוון שאנחנו לא היינו בדיוק במצב ללוות אותו הוחלט שהוא יישן אצלנו. בהיעדר מזרון, פרשתי לו את שמיכת החורף שלי על הריצפה והוא קרס עליה במהרה.

ח' כיבה את האור ונכנס למיטה. גם אני (לא לאותה מיטה, אגב. איזה מחשבות יש לכם בראש?). השתררה דממה. לפתע היא הופרה ע"י קולות משונים. מכיוון הריצפה נשמע א' כעומד להחנק. אנקות ואנחות משונות נפלטו ממנו ונדמה לי שהוא ניסה להגיד משהו. הוריתי ל-ח' להדליק את האור אבל היה מאוחר מדי. א' נשמע כך: "אה... אה... אחח... אה... אא... עע... בח... בללעעעעעעעע!!!"
כן, ניחשתם נכון, הוא הקיא לי על השמיכה. ח' נזכר סוף-סוף להדליק את האור ולרגע חשבתי ש-א' נרצח: הוא שכב על גבו, עיניו מזוגגות ודם ניגר מפיו. צווחה עלתה בגרוני ונבלמה. לקח לי כמה שניות להבין שזה לא דם אלא קיא שהכיל ריכוזים גבוהים של תרכיז מיץ-פטל.

המחזה היה נורא, אבל הוא היה כאין וכאפס לעומת הריח. חשבתי שגם אני תיכף משחרר מטען של וודקה ותרכיז פטל והופך את חדרנו לגרסה המצחינה של מכות מצרים. ח' לא נראה יותר טוב אבל הוא התעשת ראשון. הוא תפס את א' וגרר אותו למקלחת. אני אחזתי בשמיכה והשלכתי אותה החוצה. ח' פתח את המים הקרים במקלחת ושטף את א' בעודו בבגדיו. לא מחזה מקסים.

השלב הבא היה ללוות את א' לחדרו, משימה שהוטלה עלי.
ליוויתי, השלכתי אותו פנימה, טרקתי את הדלת וחזרתי בריצה. עד היום אני לא משוכנע שזה היה החדר שלו, אבל הוא לא התלונן.
חזרתי. ח' כבר היה במיטה, חצי-ישן. נכנסתי למיטה, משתדל להתעלם מעננת הריח שמילאה את החדר ועצמתי את עיניי, מתאמץ להרדם. התעוררתי בסביבות 9 בבוקר - שעה מאד לא אופיינית ליום שבת. לרגע עוד הטריד אותי כאב-הראש שאחז בי, אבל שכחתי אותו לגמרי כשהריח הכה בי. נדמה היה שהוא יותר גרוע מאתמול בלילה. זה היה נורא. הרגשתי שאני צריך לישון עוד, אבל הריח היה כל כך נורא עד שגם כיסוי הראש בשמיכה ובכרית לא הועיל. וכאילו זה לא מספיק, גם ח' נחר בעוצמה.
קמתי, ציינתי לעצמי בסיפוק את העובדה שישנתי בבגדיי, נעלתי נעליים ומיהרתי החוצה. הלכתי לבית של אבא שלי, צנחתי על הספה ונרדמתי.

בערב אספתי את השמיכה. חוץ מהריח הנורא שיצא ממנה בגלים היא קושטה גם בכתם אדמדם שהתייבש בינתיים. זרקתי אותה לכביסה. הכתם הפך לורוד ובהמשך כמעט נעלם, אבל גם אחרי הכביסה השלישית במכונה האימתנית שבמכבסת הקיבוץ לא הצלחתי להפטר מהריח.

השמיכה, אגב, משמשת אותי עד היום.
נכתב על ידי , 1/8/2004 19:02   בקטגוריות סיפורים מהקיבה  
4 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



סיפורים מהקיבה #3


 

אחרי שחלקנו את הכבוד הראוי לג'אניס היקרה, הגיע הזמן לחזור לשגרה. כמעט.

בסיפור הבא בסדרת "סיפורים מהקיבה" ג'אניס משחקת תפקיד משמעותי. קריטי. הגם שלמעשה היא אינה עושה בו דבר.

 

החמין של בושי

כזכור לקוראים הנאמנים, במאחזנו הצבאי ההררי אי שם בצפון השומרון לא היה טבח ונדרשנו לנחתם את עיסתנו בעצמנו. אמנם העזתי הקולינרית הסתכמה במלווחים קפואים, שניצלים, חביתות, תפוחי-אדמה אפויים ושאר מיני תבשילין שלא מצריכים התעסקות-יתר, אבל מדי פעם נחתו אצלנו מילואימניקים שידעו דבר או שניים בהלכות מטבח.

אחד מהם היה בושי. שמו אמנם היה ציון, אבל אף אחד לא קרא לו ככה (אשתו התפקעה פעם מצחוק כשהתקשרתי אליהם הביתה וביקשתי "לדבר עם ציון"). בושי היה בשלן בחסד. הוא לא רק ידע לרקוח הוא גם אהב את זה ובעיקר אהב להתבונן בנו אוכלים, נאנקים בתענוג ומחמיאים לו לאין קץ.

 

שבת אחת נשארתי במאחז. כהרגלי בשבתות קמתי בצהריים וצעדתי אפוף לכיוון המקלחת. עוד אני הוגה בחלום המוזר שחלמתי בלילה ותוהה ביני לבין עצמי אם נשארה לי משחת-שיניים בשפופרת, פרץ בושי החוצה מהמטבח, גופייה לבנה מוכתמת ומכנסיים צבאיות לגופו, מגבת תלויה מחגורתו וכף עץ גדולה בידו. "רוצה חמין?" נבח עלי.

האם אי פעם סירבתי לחמין? הנהנתי בראשי והלכתי לצחצח שיניים. כששטפתי פנים, חלפה מחשבה מטרידה במוחי אבל לא הצלחתי למקד אותה. 

גם כשהתלבשתי טרטרה לה המחשבה בראש כמו סורק תדרים שמסרב להיעצר על תחנה כלשהי. משהו לא היה בסדר בתמונה ולא הצלחתי לשים עליו את היד.

אפוף שרעפים צעדתי לכיוון ה"מועדון" (שם תמוה שהעניק המפקד שלי לחדר שהיתה בו טלויזיה שקלטה רק ירדן, שולחן אוכל מתפרק, שני ספסלים צבאיים וסטיקרים בנוסח "חייל/קצין פרוק נשקך" היו פזורים על קירותיו). משהו לא היה בסדר בכלל. משהו השתבש. שיחזרתי שוב את אירועי הבוקר/צהריים המעטים. בושי. חמין. מגבת על החגורה. כף עץ. משחת שיניים. הכל נראה רגיל.

 

המחשבות המטרידות חלפו כשבושי הגיח מהמטבח עם צלחת מהבילה עמוסה בחמין. מיד צללתי לתוכו והתחלתי בטקס האנקות והמחמאות. לאחר שניגבתי את הצלחת פתאום התבהר משהו, לשנייה קלט סורק התדרים איזה אות-רדיו חלוש. "חמין?" שאלתי "מה פתאום חמין?" ידעתי שזו לא היתה השאלה שהטרידה אותי, אבל היתה לי תחושה עמומה שהתשובה לה תוביל אותי בכיוון הנכון.

בושי לא היסס: "היה לי משעמם בלילה לבד בחמ"ל אז הכנתי חמין ממה שהיה במקרר"

אני: "ומי החליף אותך בחמ"ל?"

בושי: " אף אחד. הגברתי את המכשירים ושמעתי הכל מהמטבח. מה אתה דואג? תאכל!"

ידעתי ששאלת איוש החמ"ל לא היתה הדבר שהטריד אותי, אבל הייתי חייב לנסות ולגשש.

-"איך הכנת?"

-"עוף היה? תפוחי אדמה היו? בצל היה? שעועית מקופסה היה? מה אתה רוצה, מתכון?"

 

ואז זה הכה בי.

-"במה הכנת? באיזה סיר?"

לא חיכיתי לתשובה. קמתי וניגשתי למטבח. על הכיריים עמד סיר צבאי גדול שהאות חי"ת צבועה בכחול על הדופן שלו וכמות נכבדה של חמין מונחת בתוכו.

בושי הציץ מאחוריי: "מה מפריע לך, שהסיר חלבי? הרי אנחנו לא בדיוק שומרים כשרות כאן"

לא, זה לא מה שהפריע לי. כלומר, זה הפריע לי, אבל ברמה אחרת, שלא היתה קשורה לעניין כרגע.

"מאיפה הסיר הזה?"

אהה! זהו. זה מה שהטריד אותי. הייתי חתום על כל תכולת המטבח וידעתי בדיוק מה יש בו עד המזלג האחרון. סיר כזה גדול לא היה בו. כלומר, באותו הרגע הוא היה, ללא ספק, אבל הוא לא היה אמור להיות בו.

 

עלה לי גוש בגרון. משהו היה ממש, אבל ממש, לא בסדר כאן. הסדר הנכון של הדברים הופר בצורה ברוטאלית.

בושי קטע את מחשבותיי: "זה הסיר שהיה בחוץ"

סורק התדרים קרס מרוב מאמץ: "איזה סיר היה בחוץ?!"

מבט אשם עלה על פניו של בושי. הוא השפיל את עיניו: "הסיר ש... נו... זה שהיה... נו, זה של הכלבה. לא היה לי משהו אחר... אבל איך החמין? טוב, נכון?"

זהו. כל חלקי הפאזל נפלו בהתאמה מושלמת למקומם והתמונה כולה נגלתה לנגד עיניי במלוא כיעורה.

 

הסיר הזה התגלגל אלינו ממקום לא ידוע (כמדומני הוא הושלך או נפל מאחד הג'יפים שעברו באיזור והמפקד שלי, נאמן למשנה הרפולית, אסף אותו בחמדה). ב-4-5 החודשים האחרונים הוא שימש ככלי האוכל של ג'אניס, הכלבה והאגדה. שאריות מזון הושלכו לתוכו והתייבשו בשמש, הוא התגולל בדשא, בחניית הכורכר, בחול ובבוץ. גשם ירד עליו, השמש הכתה בו, חתולים עשו עליו סיבוב, חיילים משועממים בעטו בו וג'אניס ליקקה את תוכו עשרות, אם לא מאות פעמים.

"תגיד לי אתה השתגעת?" פניתי לבושי בקול השקט המפורסם שלי. זה של האיומים.

בושי לא נראה מוטרד: "לא היה משהו אחר ורציתי להכין חמין. היה לי משעמם. יצא טעים ,לא?"

הנהנתי בכבדות. כן, היה טעים.

"רוצה עוד מנה?"

"יאללה, בסדר"

 

טוב. להגנתי ייאמר שבניגוד למקרים הקודמים, העיסה הבעייתית הוגרה לתוכי בלי שידעתי שהיא כזאת.

לחובתי ייאמר שגם לאחר שגיליתי את מקורה, זה לא מנע ממני לבקש תוספת. ועוד אחת.

 

 

 

 





אני מתנצל על כך שהפוסט החביב הזה מסתיים בנימה טראגית, אבל אי אפשר להמנע מכך.

בתאריך 19.3.2003 נהרג ציון בושריאן ("בושי") בפיגוע ירי ליד הישוב מבוא-דותן בו התגורר.

מעבר להיותו בשלן מחונן, הוא היה איש מצחיק ומקסים, יודע-ספר ואינטלקטואל. חוץ מפגישותינו החצי-שנתיות במילואים, היה מגיע לפעמים לביקורים סתם כך, כשהיה בסביבה, מוודא שהכל בסדר אצלנו ושלא חסר לנו שום דבר. תמיד חביב, תמיד עם איזו הלצה או המלצה על ספר טוב (היתה לו בביתו ספריה עם מעל לאלפיים ספרים). איש יקר.

הותיר אחריו אשה, שלושה ילדים ואם.

יהי זכרו ברוך.





 

 

נכתב על ידי , 29/7/2004 14:12   בקטגוריות סיפורים מהקיבה  
7 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 




דפים:  
הבלוג משוייך לקטגוריות: החיים כמשל , אקטואליה ופוליטיקה , פילוסופיית חיים
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לישי רוזנבאום אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על ישי רוזנבאום ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2025 © עמותת ישראבלוג (ע"ר)