אחרי שחלקנו את הכבוד הראוי לג'אניס היקרה, הגיע הזמן לחזור לשגרה. כמעט.
בסיפור הבא בסדרת "סיפורים מהקיבה" ג'אניס משחקת תפקיד משמעותי. קריטי. הגם שלמעשה היא אינה עושה בו דבר.
החמין של בושי
כזכור לקוראים הנאמנים, במאחזנו הצבאי ההררי אי שם בצפון השומרון לא היה טבח ונדרשנו לנחתם את עיסתנו בעצמנו. אמנם העזתי הקולינרית הסתכמה במלווחים קפואים, שניצלים, חביתות, תפוחי-אדמה אפויים ושאר מיני תבשילין שלא מצריכים התעסקות-יתר, אבל מדי פעם נחתו אצלנו מילואימניקים שידעו דבר או שניים בהלכות מטבח.
אחד מהם היה בושי. שמו אמנם היה ציון, אבל אף אחד לא קרא לו ככה (אשתו התפקעה פעם מצחוק כשהתקשרתי אליהם הביתה וביקשתי "לדבר עם ציון"). בושי היה בשלן בחסד. הוא לא רק ידע לרקוח הוא גם אהב את זה ובעיקר אהב להתבונן בנו אוכלים, נאנקים בתענוג ומחמיאים לו לאין קץ.
שבת אחת נשארתי במאחז. כהרגלי בשבתות קמתי בצהריים וצעדתי אפוף לכיוון המקלחת. עוד אני הוגה בחלום המוזר שחלמתי בלילה ותוהה ביני לבין עצמי אם נשארה לי משחת-שיניים בשפופרת, פרץ בושי החוצה מהמטבח, גופייה לבנה מוכתמת ומכנסיים צבאיות לגופו, מגבת תלויה מחגורתו וכף עץ גדולה בידו. "רוצה חמין?" נבח עלי.
האם אי פעם סירבתי לחמין? הנהנתי בראשי והלכתי לצחצח שיניים. כששטפתי פנים, חלפה מחשבה מטרידה במוחי אבל לא הצלחתי למקד אותה.
גם כשהתלבשתי טרטרה לה המחשבה בראש כמו סורק תדרים שמסרב להיעצר על תחנה כלשהי. משהו לא היה בסדר בתמונה ולא הצלחתי לשים עליו את היד.
אפוף שרעפים צעדתי לכיוון ה"מועדון" (שם תמוה שהעניק המפקד שלי לחדר שהיתה בו טלויזיה שקלטה רק ירדן, שולחן אוכל מתפרק, שני ספסלים צבאיים וסטיקרים בנוסח "חייל/קצין פרוק נשקך" היו פזורים על קירותיו). משהו לא היה בסדר בכלל. משהו השתבש. שיחזרתי שוב את אירועי הבוקר/צהריים המעטים. בושי. חמין. מגבת על החגורה. כף עץ. משחת שיניים. הכל נראה רגיל.
המחשבות המטרידות חלפו כשבושי הגיח מהמטבח עם צלחת מהבילה עמוסה בחמין. מיד צללתי לתוכו והתחלתי בטקס האנקות והמחמאות. לאחר שניגבתי את הצלחת פתאום התבהר משהו, לשנייה קלט סורק התדרים איזה אות-רדיו חלוש. "חמין?" שאלתי "מה פתאום חמין?" ידעתי שזו לא היתה השאלה שהטרידה אותי, אבל היתה לי תחושה עמומה שהתשובה לה תוביל אותי בכיוון הנכון.
בושי לא היסס: "היה לי משעמם בלילה לבד בחמ"ל אז הכנתי חמין ממה שהיה במקרר"
אני: "ומי החליף אותך בחמ"ל?"
בושי: " אף אחד. הגברתי את המכשירים ושמעתי הכל מהמטבח. מה אתה דואג? תאכל!"
ידעתי ששאלת איוש החמ"ל לא היתה הדבר שהטריד אותי, אבל הייתי חייב לנסות ולגשש.
-"איך הכנת?"
-"עוף היה? תפוחי אדמה היו? בצל היה? שעועית מקופסה היה? מה אתה רוצה, מתכון?"
ואז זה הכה בי.
-"במה הכנת? באיזה סיר?"
לא חיכיתי לתשובה. קמתי וניגשתי למטבח. על הכיריים עמד סיר צבאי גדול שהאות חי"ת צבועה בכחול על הדופן שלו וכמות נכבדה של חמין מונחת בתוכו.
בושי הציץ מאחוריי: "מה מפריע לך, שהסיר חלבי? הרי אנחנו לא בדיוק שומרים כשרות כאן"
לא, זה לא מה שהפריע לי. כלומר, זה הפריע לי, אבל ברמה אחרת, שלא היתה קשורה לעניין כרגע.
"מאיפה הסיר הזה?"
אהה! זהו. זה מה שהטריד אותי. הייתי חתום על כל תכולת המטבח וידעתי בדיוק מה יש בו עד המזלג האחרון. סיר כזה גדול לא היה בו. כלומר, באותו הרגע הוא היה, ללא ספק, אבל הוא לא היה אמור להיות בו.
עלה לי גוש בגרון. משהו היה ממש, אבל ממש, לא בסדר כאן. הסדר הנכון של הדברים הופר בצורה ברוטאלית.
בושי קטע את מחשבותיי: "זה הסיר שהיה בחוץ"
סורק התדרים קרס מרוב מאמץ: "איזה סיר היה בחוץ?!"
מבט אשם עלה על פניו של בושי. הוא השפיל את עיניו: "הסיר ש... נו... זה שהיה... נו, זה של הכלבה. לא היה לי משהו אחר... אבל איך החמין? טוב, נכון?"
זהו. כל חלקי הפאזל נפלו בהתאמה מושלמת למקומם והתמונה כולה נגלתה לנגד עיניי במלוא כיעורה.
הסיר הזה התגלגל אלינו ממקום לא ידוע (כמדומני הוא הושלך או נפל מאחד הג'יפים שעברו באיזור והמפקד שלי, נאמן למשנה הרפולית, אסף אותו בחמדה). ב-4-5 החודשים האחרונים הוא שימש ככלי האוכל של ג'אניס, הכלבה והאגדה. שאריות מזון הושלכו לתוכו והתייבשו בשמש, הוא התגולל בדשא, בחניית הכורכר, בחול ובבוץ. גשם ירד עליו, השמש הכתה בו, חתולים עשו עליו סיבוב, חיילים משועממים בעטו בו וג'אניס ליקקה את תוכו עשרות, אם לא מאות פעמים.
"תגיד לי אתה השתגעת?" פניתי לבושי בקול השקט המפורסם שלי. זה של האיומים.
בושי לא נראה מוטרד: "לא היה משהו אחר ורציתי להכין חמין. היה לי משעמם. יצא טעים ,לא?"
הנהנתי בכבדות. כן, היה טעים.
"רוצה עוד מנה?"
"יאללה, בסדר"
טוב. להגנתי ייאמר שבניגוד למקרים הקודמים, העיסה הבעייתית הוגרה לתוכי בלי שידעתי שהיא כזאת.
לחובתי ייאמר שגם לאחר שגיליתי את מקורה, זה לא מנע ממני לבקש תוספת. ועוד אחת.
אני מתנצל על כך שהפוסט החביב הזה מסתיים בנימה טראגית, אבל אי אפשר להמנע מכך.
בתאריך 19.3.2003 נהרג ציון בושריאן ("בושי") בפיגוע ירי ליד הישוב מבוא-דותן בו התגורר.
מעבר להיותו בשלן מחונן, הוא היה איש מצחיק ומקסים, יודע-ספר ואינטלקטואל. חוץ מפגישותינו החצי-שנתיות במילואים, היה מגיע לפעמים לביקורים סתם כך, כשהיה בסביבה, מוודא שהכל בסדר אצלנו ושלא חסר לנו שום דבר. תמיד חביב, תמיד עם איזו הלצה או המלצה על ספר טוב (היתה לו בביתו ספריה עם מעל לאלפיים ספרים). איש יקר.
הותיר אחריו אשה, שלושה ילדים ואם.
יהי זכרו ברוך.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
