|
קטעים בקטגוריה: .
לקטעים בבלוגים אחרים בקטגוריה זו לחצו .
שדות כותנה לנצח
הסתיו מגיע. חצבים. שלכת. ריח גויאבות נישא באוויר, בין היתר. ולי הסתיו מזכיר כותנה. לא "100% כותנה", אלא כותנה אמיתית, לבנה, טרייה. ובעצם, שדות כותנה לבנים, נמתחים אל האופק.
אפילו שכבר חלפו 16 שנה מאז שסגרו את המים והקטיף האחרון הסתיים, עדיין זוהי האסוציאציה הראשונה שלי לבוא הסתיו. כותנה.
והנה אני בן 8 ואולי 9. צועד לבד (לבד!) בשדות, סנדלים תנ"כיות לרגליי, חולצה ומכנסיים קצרים לגופי. עושה את דרכי לעבר שדות הכותנה שכאילו כדי להכעיס, ממוקמים הכי רחוק, בקצה בקצה, ליד הכביש הראשי, חושב שאיזה כיף זה שלא ירד היום גשם, כי כשיורד גשם לא קוטפים כותנה. אבנים קטנות נכנסות לתוך הסנדלים ועוקצות. אוף. אני מוריד את הסנדלים ואוחז אותם בידיי.
כך אני צועד יחף (ואני המבוגר מזדעק: "יחף? בשדות? אללי! נחשים!"), מתקדם לאיטי, שקוע במחשבות שאולי היום ייראו מטופשות, אבל הן ללא ספק היו אז כל עולמי הקטנטן. השמש כבר עושה דרכה למטה כשאני מגיע לנקודה הגבוהה ביותר ורואה את שדות הכותנה נפרשים מתחת. ים לבן, או בעצם, ים חום מנוקד בלבן, קורא לי לבוא ולצלול בתוכו. אני מזמזם לעצמי את "בים לבן" ואפילו לא עולה על דעתי שזה שיר קצת גזעני. ילד בן 8 או 9 לא יודע מה זה "גזענות".
הגעתי. טרקטור ו"עגלת-ביניים" עומדים בקצה החלקה. טרקטוריסט משועמם נשען על הטרקטור ומעשן, מחכה לקטפת שתבוא לפרוק את מטענה הלבן (ולא, אין פה מטאפורה. אני רק בן 9 להזכירכם). הטרקטוריסט שואל אותי באדישות: "באת לבקר את אבא?". אני לא עונה. וכי למה באתי? לבקר אותך?
הנה מגיעה הקטפת. גופה האדום והגמלוני עושה דרכו באיטיות בשדה. שואבת אל קרבה עוד שורה לבנה (גם פה לא תמצאו את המטאפורה). רעש המנוע מלווה בקולות הפצפוץ של גרעיני הכותנה מפר את השלווה.
הקטפת מגיעה לסוף השורה. פניו של הנוהג בה חמורות-סבר, אבל חיוך מתגנב אל מתחת לשפמו. אני כל כך גאה! אבא שלי, הגדול והחזק (היום הוא נמוך ממני בראש) הוא הנהג, הוא הקוטף. הוא עושה סיבוב ומתמקם לפריקה. הסל של הקטפת מתרומם ותכולתו נשפכת לתוך "עגלת-הביניים". הטרקטוריסט קופץ על הטרקטור, מתניע ונעלם בעננת אבק.
אנחנו נשארים לבד. אבא מוריד את הסולם ואני, בתחושת חשיבות, עולה אל תא הנהג. אני מקבל נזיפה סמלית על כך שעשיתי את כל הדרך לבד, מבטיח שבפעם הבאה אתפוס טרמפ עם הטרקטור, מקבל נשיקה דוקרנית מזיפים ומתיישב. סיבוב נוסף והקטפת מתמקמת בתחילתה של שורה חדשה. אבא מזיז כמה ידיות, רעש המנוע מתגבר והופה! זזים. תא הנהג פתוח ותוך דקות, בחסות הרוח, אני מתמלא בפיסות כותנה קטנות ולבנות, בשבבים של צמח הכותנה ובחתיכות עלים. אבל לא אכפת לי, אני כבר רגיל. באוויר עומד ריח חריף של כותנה טרייה וגבעולים יבשים. חריף, אבל לא בלתי-נעים.
הקטפת נעה בעצלתיים. משאירה אחריה שורה של גבעולים חומים עירומים, שרק חתיכות כותנה קטנות שחמקו משיני הקטפת תלויות עליהם, כאילו ביקשו לכסותם מפני צינת הלילה המתקרב. אני מרותק למחזה, לא יכול להתיק את עיני ממראה גבעולי הכותנה הנכנסים לבנים מצד אחד ויוצאים חומים מהצד השני.
הערב עוד מעט יורד ואנחנו ממשיכים, שורה אחרי שורה.
היום אני מביט לאחור וחושב שאלו היו הימים המאושרים בחיי. בלי דאגות, בלי טרדות, בלי מחשבות על כסף, על נשים, על עבודה, על "מה אני אכתוב היום בבלוג". רק אני והכותנה.
והיום אני חושב שאולי גם אני קצת כמו שדה כותנה. עם כל שנה שעוברת מגולחת ממני עוד שורה של לובן, של טוהר, של תמימות. ואני עומד עירום ברוח הקרה, מנסה לשווא לאחוז בפיסות כותנה אחרונות.
והנה אני עושה שוב את דרכי אל השדה. לא ברגל אלא ברכב, רגליי נעולות היטב בנעלי הליכה, לא מעז להסירן. והיום מגדלים בשדה גידולים אחרים שאינני יודע מהם ואינני רוצה לדעת, כי מהם תפוחי אדמה או שום או חומוס או מה שלא לעזאזל גדל שם, אל מול הלבן הזה של הכותנה.
וחושב שאולי הם אבדו לי לנצח, אולי לא אשוב לפקוד אותם.
ועדיין מחפש אותם, את שדות הכותנה שלי.
| |
טעמי ילדות
אני אוהב לכתוב, כידוע לכם. אני אוהב, כמובן, גם לקרוא. אני אוהב לצלם. אני אוהב להצטלם. אני אוהב להתבונן בתמונות. כשהייתי ילד הייתי נוהג להקליט את עצמי בטייפ. בתור מבוגר אני תמיד אוהב להקשיב לקלטות האלו ולהתפקע מצחוק.
מה שמשותף לכל הדברים האלה הוא שכולם אמצעים לתיעוד, דרכים להקפיא את הזמן, לסגור את הרגע בתוך קפסולה קטנה שתמיד אפשר לפתוח ולהתענג על תוכנה. היומנים, התמונות והקלטות הם כדור קטן של נוסטלגיה, אקמול להקלת כאבי הזמן החולף.
אני גם אוהב לאכול. תמיד אהבתי, ובררן גדול לא הייתי (אפילו שאבא שלי יגיד אחרת, אבל בהשוואה אליו כולם בררנים גדולים). גם האכילה עשויה להיות עבורי סוג של כדור-נוסטלגיה. בעיקר אם הטעם פורט על המיתרים הנכונים ומרעיד אותם כהלכה.
טעם וריח, בעיניי, הם חושים הרבה יותר "שווים" מראייה ושמיעה. הם חושים יותר... חושניים. הם מצליחים לגרות אצלי את בלוטות הנוסטלגיה בעוצמה חזקה יותר, מענגת יותר, מעוררים רגשות עזים יותר.
זה נובע, בין היתר, מהעובדה שטעם וריח הם דברים הרבה יותר קשים לשחזור ממראה, למשל. את התמונות שצילמתי ושצולמתי בהן אני תמיד יכול לשלוף מהארון ולדפדף בהן והן לא משתנות. זווית הראייה (הגיל, המצב בחיים) יכולה להיות אחרת בכל דפדוף, אבל התמונה נותרת אותו הדבר. כך גם היומנים והקלטות. אלה קולות מן העבר שממשיכים להדהד גם היום ובאותה עוצמה כמעט.
לא כך בטעמים וריחות. קשה, לפעמים בלתי אפשרי, לשחזר טעם. להביא אותו לכך שיהיה בדיוק כמו שאתה זוכר אותו מהילדות, או אפילו מהשנה שעברה. כי הטעם והריח, שלא כמו אותו אירוע שקפא בצילום, היו ועברו.
אבל לפעמים, ולאו דווקא לעיתים רחוקות, מצליח בן-טעם או צל-ריח מסוים לגעת בדיוק בנקודה הנכונה ולהציף אותי ברגשות עזים ובזיכרונות. ולפעמים, קורה בדיוק ההיפך: אפיזודה מסויימת מצליחה להעלות בחיכי איזה טעם נשכח. כזה הוא המקרה הבא והפוך הוא המקרה שאחריו.
סנדביץ עם ביצה
אחד המוסדות החשובים והמעצבים של ילדותי היה ארוחות-ארבע בשבת אחר-הצהריים (שהתקיימו דווקא בחמש וחצי). כל שבת הייתה מתכנסת המשפחה המורחבת אצל סבתא-מצד-אבא לכוס קפה, ירקות חתוכים, ביצים קשות, פרוסות לחם (חתוכות לחצי. תמיד) ושאר כיבודים. או בקיצור: "הפרעסעראיי" (טוב, אולי זה לא קיצור).
בעוד המבוגרים היו מתמקמים על הכורסאות והספות ושוקעים בעיתון או בשיחת-הנהמות הרגילה (יקים, כן?), היו הנכדים מסדרים שורת כיסאות מול הטלוויזיה ומתיישבים לצפות תוך כדי בליסת סנדביצ'ים עמוסים במיוחד.
לכל נכד היו העדפות שונות באשר למבנה הסנדביץ' שלו. במקרה שלי, היה הדגש בעיקר על הביצה. או כפי שהיו קוראים לזה אחיי היקרים "ביצה עם סנדביץ", ואין לי ברירה אלא להסכים איתם כי אצלי, הירקות היו רק קישוט (אם היו). ברגע שסבתא הייתה מגיחה מהמטבח עם עוד ביצה קשה, היא הייתה נעלמת (הביצה, לא סבתא) עוד לפני שהספקת לומר "ביצים... אהממ... ביצים!" (מי שמכיר מבין).
היות והיה מדובר בשבת אחר-הצהריים, היינו נוהגים בדרך כלל לצפות בסרט הצרפתי שהוקרן בערוץ היחיד (ומיד אחר-כך ב"חידושים והמצאות" עם זאתי עם הפלולה).
מאות סנדביצ'ים עם ביצה מול הטלוויזיה שמקרינה סרט צרפתי חיברו את שני המוטיבים האלה בקשר בל-יינתק. עד היום, 11 שנה לאחר שהפרעסעראיי הגיע לסיומו העצוב עם לכתה של סבתא בדרך כל בשר, אני עדיין יכול לחוש את טעמו של הסנדביץ' עם הביצה בכל פעם שאני צופה בסרט צרפתי או שומע צרפתית.
אז תארו לעצמכם מה זה לשבת במשך סמסטר שלם בשורה הראשונה בקורס לתולדות העת החדשה המוקדמת באוניברסיטה, מול מרצה ממוצא צרפתי עם ניחוח-מבטא שמדי פעם שולף ביטויים ומשפטים שלמים בצרפתית עסיסית.
פלא שבהפסקה מיד הייתי רץ לקפיטריה לקנות לי סנדביץ' עם ביצה?
קציצות החובזה של אמא
אחד מהמאכלים החביבים עלי בילדות היה קציצות חובזה שאמא שלי היתה מכינה כל שנה באביב.
תמיד הייתה לי חיבה למאכלים שעשויים ממרכיבים שאספתי בעצמי. כי ברור שבוטנים, נניח, שאתה אוסף בשדה ואוכל אותם מיד, הרבה יותר טעימים מאלה שקונים (וגם כאבי הבטן אחר-כך חזקים יותר). ומובן שעלי-גפן שקטפת בחצר ואחר-כך מילאת אותם בעצמך בבשר ואורז הרבה יותר טעימים מכל עלי גפן ממולאים אחרים.
כך גם עם החובזות. אמא שלי עליה השלום אהבה לטייל בשבילי הקיבוץ ובשדות. תמיד עם התיק הקבוע והמצלמה ביד, דרוכה ומוכנה לפעולה. לפעמים היה נגרר אחריה איזה ילד משועמם שבשלב המוקדם הזה של חייו עוד לא הבין מה כל כך מקסים בכמה עלים שנחתו בצורה מסויימת על המדרכה או מה כל כך שובה-עין בסימנים שמותירים אחריהם זרמי הגשמים באדמת השדה.
אבל היתה לו סיבה אחרת להגרר אחריה (הילד הזה הוא אני אם טרם הבנתם) והיא הידיעה שמהטיול תצא הבשורה לארוחת הערב - בהתאם לעונה כמובן: פטריות, אבוקדו, תפוחי-אדמה, עלי גפן, מנגו, שסק, גויאבה, תפוזים וכל מה שניתן היה למצוא בחצר הקיבוץ, בשדותיו, במטעיו ובפרדסיו.
וכמובן, חובזות באביב. היינו יוצאים לשולי השדות, איפה שהריסוס לא פוגע והדישון דווקא כן, והחובזות צומחות שם לגובה מטורף עד שילד קטן יכול להבלע בתוכם ולא נודע כי בא אל קרבן. לא נורא, בקרוב הן תבואנה אל קרבו.
מהעלים המחומשים של החובזות היתה אמא מכינה קציצות מופלאות בטעמן.
יש לחובזה איזה טעם מיוחד, ייחודי, שלא מזכיר שום דבר אחר ושיש לו נטייה לתפוס אותך תמיד לא-מוכן. אתה נותן ביס, לועס כמה לעיסות ולא מרגיש משהו מיוחד, ואז הוא תוקף אותך, הטעם הזה.
לפני שנה וחצי, באביב כמובן, יצאתי לשדות לאסוף עלי חובזה. במשך שבועות קודם טחנתי לאיילה בשכל על הקציצות האלו, עד שלא היתה לי ברירה אלא לנסות לשחזר בעצמי את הטעם, להסניף איזו מנה של נוסטלגיה מזן משובח.
מצאתי מתכון באינטרנט וניגשתי למלאכה. גם לאחר שהוצאתי את הקציצות מהמחבת התאפקתי לא לטעום, לא לפני שאסיים להכין את כולן ואשב לאכול בצורה מסודרת, כיאה לאירוע.
איילה, שגילתה חשדנות אופיינית לנוכח העלים שמילאו את הכיור, היתה הראשונה לטעום. התגובה הראשונית שלה היתה מהורהרת משהו, לא בטוחה במה שהיא מרגישה. ואז כנראה תקף אותה הטעם הזה, הכל-כך מיוחד, והיא הודיעה: "טעים!".
טעמתי גם אני. הביס הראשון איכזב. שום נוסטלגיה ושום חובזה. שום דבר. שום! לעזאזל, הוספתי יותר מדי שום. אבל אחרי כמה שניות של לעיסה סקפטית הוא הגיע והציף את הפה - טעם החובזה, טעם החיים. ועם הטעם הגיעו הפלשבקים: אמא והמצלמה, צמחי חובזה ענקיים, טיולים בשדות. ויחד עם הפלשבקים הגיעו, כמו הרעם לאחר הברק, גם הדמעות. דמעות על ילדות מאושרת שחלפה, על תמימות עדינה של ילד-קיבוץ, ועל אמא, שהלכה ולא תחזור יותר. הלכה בשדות.
והנה הן באות שוב.
| |
בנבכי המטריקס הצה"לי
או: "תמתין בבקשה"
קודם כל, אני מתנצל על ההעדרות הארוכה. אין לי סיבה.
שנית, אני מבקש להתנצל על השלשול המילולי הארוך במיוחד שנפרש כאן. ככה זה לאחר עצירות ממושכת.
היום יצאתי למילואים. ושבתי. בשלום, כמובן (ג'ובניקים לא מתים, הם רק משתמטים).
יש משהו מאד אנכרוניסטי בשירות מילואים. בימים שבהם סרבנות היא מין טרנד שמאלני כזה, זה מאד לא באופנה אצלנו באוניברסיטת שיח-מוניס ללבוש מדי ב' מהוהים (תמיד הם מהוהים. למה הם לא יכולים להיות סתם בלויים?), לעלות על נעליים גבוהות, לחפש גומיות (טוב, זה רק אני עושה כנראה), לארוז תיק ולעלות על האוטובוס לקצווי ארץ.
המילואים, מוסד כל-ישראלי ותיק, הופך בשנים האחרונות למשהו שבין כת סודית לכנסייה קתולית: כת סודית כי מדובר על מיעוט של אנשים שלא ששים לדבר על המפגשים השנתיים שלהם, וכנסייה קתולית כי אלה שכן מדברים על זה הם בעיקר אנשים עייפים בשנות ה-40 לחייהם שממשיכים ללכת רק מכורח ההרגל ולא מתוקף איזו אמונה צרופה בצדקת הדרך.
אבל לא על שקיעתו של מוסד המילואים אני רוצה לדבר פה כי אם על מושגי הזמן הצה"ליים שכבר מזמן הפכו לאגדה. בכל פעם שאני מגיע למילואים אני נדהם מכך מחדש. ואחרי שאני מסיים להדהם (מותר להגיד ככה?) מזה, אני נדהם מעצמי על שאני בכל פעם נדהם מכך מחדש (מדי ב' מהוהים יוגרלו בין מי שהבין את המשפט הזה).
הזמן בצה"ל הוא עניין לפיזיקאים מהזן המטורלל (הוקינג, הכדור במגרש שלך. אופס, אמירה חסרת טאקט). לא ניתן להבין את התנהלותו בלא שימוש במושגים מתחום מכניקת הקוואנטים לפחות.
לזמן בצבא יש חיים משלו והוא אדיש לכל התנהלות-זמן אחרת שמחוץ למטריקס הצה"לי.
אחד הביטויים המובהקים לכן הן ההמתנות הצה"ליות המפורסמות, שכל קשר בינן לבין המתנות קונבנציונאליות הוא כמו הקשר בין סמי-טריילר לפיאט אונו. נכון, זו אותה טכנולוגיה בערך ולשתיהן יש גלגלים, אבל יחי ההבדל. גם בקונספט וגם, ובעיקר, בגודל.
המילה התמימה "תמתין" מתנפחת בצה"ל למשהו בעל מימדים מפלצתיים. שעת המתנה אחת, שבכל מקום אחר, נניח משרד הפנים, הייתה מתקבלת בהפיכת שולחן ושיגור מכתב זועם לשר הממונה, מתקבלת בצה"ל באדישות וכלא יותר ממצמוץ עין מהיר. פרק זמן נטול חשיבות. שלוש שעות הן משהו שדומה למצמוץ+פיהוק+סקירה מהירה של חיטובי משק"ית-הקישור במושגי זמן רגילים. גם חמש-שש-שבע שעות המתנה אינן דבר חריג: עד היום אני נזכר בלא התרגשות מיוחדת ב-10 השעות שביליתי שרוע על הסלעים סמוך לבסיס כלשהו אי-שם בהמתנה שיקראו בשמי. בסוף קראו. ואמרו לי לקחת את הדברים שלי וללכת הביתה כי לא צריכים אותי. כרגיל.
ההמתנה היא תמצית החיים בצבא: ממתינים לסופ"ש, ממתינים ל'רגילה' הבאה, ממתינים לשחרור.
לאחר השחרור ממתינים לצו המילואים הראשון ולאחר מכן, פעם בשנה, פשוט ממתינים. אין לי מושג למה, כי במקרה שלי זה תמיד היה לאיזה סרן כרסתן שמגיע בסוף היום, סוקר את הסביבה במבט מקצועי מהיר, מורה לקצינות הקישור "תשחררו את כל מי שנשאר" ואז פונה לאיזה מילואימניק בעל פרצוף מסכן במיוחד ומצווה עליו "אתה - תמתין פה".
נראה לי שגם לאחר שצה"ל יפסיד את המלחמה הבאה וטנקים סוריים ישעטו בכביש חוצה-ישראל בלי לשלם אגרה (בעצם, אל תהיו בטוחים) עוד יישארו כמה מילואימניקים לעמוד ליד מכולת ציוד נטושה ולהגנתם יעידו בועדת החקירה ש"הקצין אמר לנו להמתין".
בכלל, אני חושד שמלחמת ששת הימים לא באמת נמשכה ששה ימים. לא יכול להיות שצה"ל ניצח מלחמה בששה ימים, שהרי זהו, בערך, הזמן הממוצע שלוקח להמתין לאפסנאי שיבוא לפתוח את האפסנאות, וגם זה בהנחה שלא מדובר על שעת ארוחת הצהריים ("מה מלחמה עכשיו? תן לגמור ת'שניצל בשקט!").
כנראה שההיסטוריונים הניחו שמדובר בששה ימים רגילים ולא הבינו שבעצם אלו ששה ימים צה"ליים שנמשכים בערך 8 חודשים וחצי מחוץ למטריקס.
לראשונה הבחנתי בכך בערך חודש וחצי לאחר שהתגייסתי. לאחר הטירונות המפרכת (חודש. המממ... האמנם חודש?) נשלחתי ליחידתי הכובשת והוטלו עלי כל מיני משימות משונות שהתירוץ שעמד מאחוריהן הוא שאני צריך "להכיר את הגזרה" (תודה, אני כבר מכיר אותה ולא כל-כך מבסוט ממנה).
באחת המשימות הראשונות נשלחתי ע"י מפקדי הסאדיסט "לפקח" על העברתו של מגדל שמירה ממוצב כלשהו למאחז שלנו.
כששאלתי מתי עלי להיות מוכן לתזוזה, הוא הודיע לי נחרצות שאנשי ההנדסה יגיעו למוצב "על הבוקר". כשגיחכתי ואמרתי ש"על הבוקר" פירושו בטח "בין 7 בבוקר ל-12 בצהריים אם בכלל" ננזפתי עמוקות וזכיתי בהרצאה ש"קצין ההנדסה הפיקודי (!) הבטיח לי אישית (!) שהם יגיעו ב-7 בבוקר". רק מאוחר יותר הבנתי ש"על הבוקר" פירושו אמנם "על הבוקר", אבל לא ברור לבוקרו של איזה יום הכוונה.
לפיכך, ב-6:45 יצאנו הנהג ואנוכי, המשמ"ח (מפקח שינוע מגדלים חטיבתי), לדרכנו הקצרה אל המוצב המדובר. ב-7:00 הושלכתי לצד הכביש אי-פה בין הרי השומרון וצעדתי בזהירות לכיוון הש.ג. המנומנם שכל כך נבהל מהופעתי המשכימה עד שכמעט דרך לעברי את הנשק.
התיישבתי לי בנחת על ספסל והמתנתי ל"אנשי ההנדסה". לא חשבתי שיגיעו "על הבוקר". ההימור הנדיב שלי עמד על 10:00, אבל לא היה לי מושג עד כמה היום הזה הולך להיות ארוך.
ב-8:00 עוד גיחכתי לעצמי בשקט תוך כדי חזרה משועשעת על המילים "על הבוקר... פחחחח".
ב-9:00 אמרתי לעצמי "נו טוב, בטח עצרו לאכול ארוחת בוקר בחטיבה".
ב-10:00 נאלצתי למתוח את ההימור שלי ל-11:00.
ב-11:00 עשיתי חשבו שגם אם יגיעו עכשיו לאזור, הם בטח כבר יעצרו לאכול צהריים איפשהו.
ב-12:00 הבנתי במעמקי תודעתי שהם כבר לא יגיעו היום, אבל בחלק הקידמי של התודעה שכנעתי את עצמי שהם בטח עצרו כדי לאכול צהריים בחטיבה.
בסביבות 15:00 כבר הבנתי בכל נים של גופי שמגדלי-שמירה לא יזוזו כאן היום (נכון ששכחתם כבר למה בכלל המתנתי? זה בסדר, גם אני). חיילי המוצב (בין 3- ל-4 חיילים די משועממים) כבר התחילו לרחם עלי ואחד מהם הציע לי ללכת לישון בחדרו. צנחתי על המיטה ונרדמתי.
לא אלאה אתכם. ב-18:00, מיובש לחלוטין ורעב (אבל רענן להפליא), הצלחתי, לאחר נסיונות אינספור ושליחת ביפרים היסטריים, ליצור קשר עם מפקדי האהוב. "אה, אתה" - הוא אמר לי בטלפון - "אני תיכף שולח מישהו. תמתין". אלא מה.
המתנתי. לאחר שעה (הרף עין, כאמור) הגיע נ.נ. של חלוקת אספקה עם שלושה מילואימניקים על סיפונו. הנהג הוציא את הראש וצעק "יש לך קסדה?". נאלצתי להודות שלא, אין לי. "אז אנחנו לא יכולים לקחת אותך!" ועוד בטרם הספקתי למחות בטענה ש"אבל אמרו לכם לקחת אותי" נעלמו השלושה בעננת אבק אל השקיעה.
אכן, שעת השקיעה הגיעה. גם של השמש, אבל בעיקר שקיעתי שלי לתוך דיכאון קיומי מלווה במנטרה הרגילה של "סססאמממק הצבא הזה". וזה, כזכור, חודש וחצי בלבד בתוך שירות של 30 שנה.
בסוף המפקד שלי הגיע בעצמו לקחת אותי. להתנצלות לא ציפיתי (וגם לא קיבלתי), אבל לפחות זכיתי בלקח חשוב ששימש אותי נאמנה לאורך כל השירות הסדיר ובכל מפגש שלי עם צה"ל ושגיונותיו: לאחר 10 דקות של נסיעה שקטה וזועפת (מצידי) ומשועשעת (מצידו) פנה אלי רס"ן ע', קיסם בפיו וחיוך בעיניו ואמר: "עזוב, ככה זה בצבא".
| |
דפים:
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
