לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה
 

מושב לצים - הבלוג של ישי


"אשרי האיש אשר לא הלך בעצת רשעים, ובדרך חטאים לא עמד, ובמושב לצים לא ישב..." (תהילים, א, 1)
כינוי: 

בן: 48

ICQ: 72106105 

תמונה



פרטים נוספים:  אודות הבלוג


מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


<<    ינואר 2007    >>
אבגדהוש
 123456
78910111213
14151617181920
21222324252627
28293031   

 
הבלוג חבר בטבעות:
 



הוסף מסר

1/2007

ברח, אהוד, בבקשה


ריגוש עז אחז בי למשמע הידיעה על שובו של החבר אהוד ברק לחיים הפוליטיים. ריגוש, לא משום שאני מחסידיו של האיש, אלא בדיוק מהסיבה ההפוכה. אני מתרגש מכיוון שהמאורע ההיסטורי הנ"ל מספק לי סיבות מצוינות להתעצבן, וזה אומר סיבות טובות לכתוב. זה מרגש אותי משום שכבר הפסקתי להתבונן על הפוליטיקה בעיניים של אזרח מודאג, אלא יותר בעיניים של מי שצופה בהצגת תיאטרון גרועה - מתרווח בנוחות בכורסתי, חיצוני לאירועים, משועשע מהטקסטים העילגים ומהמשחק המגושם.אז הנה הוא מגיע שוב לנסיון נוסף, וחובב התיאטרון שבי כבר מחכך ידיו לנוכח ההתפתחויות הצפויות בעלילה.

 

הייתי יכול לכתוב כאן על השפל שאליו הגיעה ההנהגה הישראלית, על כך שאת המשרות הבכירות ביותר מאיישים אנשים בלתי ראויים בעליל, ולהצר על כך שבניגוד למה שאפשר היה לצפות, הוואקום המנהיגותי שואב אליו עוד אנשים לא ראויים שכבר היו שם ונזרקו לכל הרוחות על ידי הציבור. אבל זה לא מעניין, זה נטחן עד דק ואין לי מה לחדש.

 

שובו של אהוד ברק מעצבן אותי לא רק בגלל שאני לא מחסידיו של האיש, בלשון המעטה, ולא רק בגלל שאני סולד באופן כללי מגנרלים לשעבר שמתעלקים על הפוליטיקה. זו תופעת הטרמפיסטים בכללה שמוציאה אותי מדעתי. אחד הכשלים המהותיים של שדרת ההנהגה שלנו ושל בוחריה, הוא היעדר ההבנה כי פוליטיקה היא מקצוע לכל דבר. לא חלטורה, לא עיסוק צדדי כדי להעביר את הזמן, ולא מקור הכנסה לימים שבהם הביקוש להרצאותיך לא מי יודע מה.

 

זו אולי אחת הבעיות של הדמוקרטיה, שמאפשרת למעשה לכל אחד ליטול חלק בשלטון. זה יתרונה וזה חסרונה. אני לא מציע להחליף את הדמוקרטיה במשהו אחר, חלילה, אבל מומלץ לשים לב למה שקורה בדמוקרטיות ותיקות יותר משלנו. שם, אדם לא יכול לצנוח ביום בהיר אחד לתוך המערכת הפוליטית ולהגיע מיד לראש הפירמידה. גם לא למשרה זוטרה. תיאורטית, כל אוויל משריש מהרחוב יכול להיות נשיא ארה"ב, נשיא צרפת או ראש ממשלת בריטניה. אבל בפועל, עליך לעבור מסלול פוליטי מפרך לפני שתוכל בכלל לשקול להתמודד ברצינות על המשרה הבכירה ביותר.

 

בצרפת, למשל, קשה מאוד לחדור לפוליטיקה בלי לסיים קודם כל את "בית הספר הגבוה לממשל". זה לא תנאי קבלה הכרחי למשרה, אבל כדי שישימו לב אליך, כדי שיקדמו אותך, כדי שיטפחו אותך, רצוי להגיע משם. רוב הפוליטיקאים הבכירים של צרפת הם בוגרי בית הספר הזה. יש לכך גם חסרונות ברורים, כמובן, אבל הנקודה היא שהצרפתים מכירים בעובדה שפוליטיקה היא מקצוע שצריך ללמוד אותו, לא מקור פרנסה מזדמן לגנרלים בדימוס. גם בארה"ב, ארץ האפשרויות וכו', אדם לא ייבחר לנשיא או ימונה לתפקיד בכיר לפני שעבר מסלול הכרחי של השתפשפות בפוליטיקה מעשית - סנאטור, מושל, ראש עיר, פקיד בכיר.

 

אבל לא פה. כאשר אהוד ברק רץ בפעם הראשונה לראשות הממשלה, הוא שיווק את עצמו לציבור כ"לא-פוליטיקאי". משום מה, זה נחשב במקומותינו ליתרון. הטריק הזה די משומש, ולא רק אצלנו. העניין הוא שבדמוקרטיות אחרות מדובר רק בתדמית: הבוחרים מצביעים ל"לא-פוליטיקאי", אבל בפועל האיש הוא פוליטיקאי ותיק ומנוסה. גם בישראל הבוחרים נופלים בפח הזה, אלא שהם באמת מצביעים לאדם שאינו פוליטיקאי. ובמקרה היותר גרוע, ה"לא פוליטיקאי" הזה הוא גם איש צבא לשעבר.

 

פוליטיקאי זו לא קללה, זה מקצוע לכל דבר לעניין. כבכל מקצוע, יש צורך בכישורים, בהכרת התחום, רצוי בהכשרה מוקדמת ובעיקר - נסיון. אף אחד מאיתנו לא יילך לעבוד כחשמלאי, נניח, בלי הכשרה או נסיון מוקדם, נכון? אז למה לפוליטיקה נכנסים כל הזמן אנשים נטולי נסיון, שלא השתפשפו במשרות זוטרות, ועוד מעזים לתבוע לעצמם את התפקיד הבכיר ביותר? ולמה אנחנו מתעקשים לבחור בהם? האם הייתם מתאשפזים בבית חולים שרופאיו מתהדרים בכך שהם "לא רופאים"? אז למה אתם בורחים בפוליטיקאים שאינם פוליטיקאים? נכון, הדמוקרטיה פותחת את הפוליטיקה לכולם, אבל היא לא מכריחה אותנו לבחור דווקא באלה שהכי פחות מוכשרים לתחום.

 

אהוד ברק שחה כבר בפוליטיקה וצבר נסיון-מה, אלא שבימיו הקצרים כראש ממשלה הוא בעיקר הוכיח לנו שדרגות רא"ל על הכתפיים שוות פחות מטוראי במערכת הפוליטית, השונה מהותית באופיה מהמערכת הצבאית. צריך להגיד את זה פעם אחת ולתמיד: קריירה צבאית אינה מכשירה אדם להיות פוליטיקאי. אם כבר, היא עושה בדיוק את ההיפך. בפוליטיקה יש צורך בפשרה, בהסכמות, בתן-וקח, בנכונות לוותר מצד אחד ולעמוד על שלך מהצד האחר. היא דורשת גמישות מחשבתית - כל מה שאין בצבא. לכן, ליתר ביטחון, אני לא מצביע באופן עקרוני לגנרלים, יהיו מוכשרים ואינטליגנטיים ככל שיהיו. עשיתי את הטעות הזאת כבר פעם אחת. אם הם רוצים לזכות בקולי, עליהם לעבור קודם כל כל את ההסבה לפוליטיקאים, קרי, להיות כאלה לאורך זמן, ולא להגיח פעם בכמה שנים, כשנפתח איזה חלון הזדמנויות.

 

אני לא יכול לבוא בטענות לכל אותם גנרלים מחפשי פרנסה או סתם תאבי-כוח. הם בסך הכל משחקים את המשחק הדמוקרטי לפי כלליו (בערך). אני כן יכול לבוא בטענות לעצמנו, הבוחרים. הגיע הזמן שנשתחרר משני הקבעונות הכי גדולים שלנו ונאמץ שני עקרונות פשוטים:

1. גנרלים אינם מוכשרים לעסוק בפוליטיקה יותר ממני או מכם.

2. השאירו את הפוליטיקה לפוליטיקאים.

נכתב על ידי , 9/1/2007 14:32  
2 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



ועדרת פני זקן


הייתי לאחרונה בכנס כלשהו באוניברסיטה. משהו על טרור והמלחמה האחרונה בלבנון. מכל ההרצאות המלומדות והמעניינות, את התובנה החשובה ביותר רכשתי דווקא במהלך ההפסקה.

כנהוג בכנסים האלה, הוגש בהפסקה כיבוד קל - סנדוויצ'ים ושתייה חמה. אני ועוד סטודנטית פיצלנו כוחות - היא חירפה את נפשה בנסיון להשיג שני סנדוויצ'ים, ואני התנדבתי למשימה הנועזת של הכנת הקפה. לא צריך לתאר לכם את האווירה הכללית, לכולכם יצא לפחות פעם בחיים לעמוד ב"תור" של ישראלים שמנסים לקבל משהו בחינם.

בעודי נדחק בתור למיחם, תמה לנוכח ההמולה, לחש מישהו באוזני: "נראה לי שהצעירים כאן יותר מנומסים מהמבוגרים, לא?". הנהנתי וחשבתי על תשובה מחוכמת, אלא שאז ניצלו שתי קשישות את חוסר ערנותי והשתחלו לפני בדרך למיחם. לעזאזל. בינתיים חזרה ידידתי והודיעה שאזלו הסנדוויצ'ים. הזקנים לקחו הכל.

(אה כן, פה ראוי להסביר כי בכנסים האלה, כ-80 אחוזים מהמשתתפים, אם לא יותר, הם בני 60 וצפונה. הרבה צפונה. מן המיטב של מועדון גיל הזהב של רמת אביב).

כשהייתי ילד, אנשים מבוגרים (ככה הכריחו אותנו לקרוא לזקנים) תמיד הקפידו להדריך אותי בנבכי החיים ולהסביר לי את כללי העולם הזה: "תתנהג בנימוס", "דבר יפה אל מבוגרים". אין דובר עברית שלא מכיר את הפסוק הניצחי "והדרת פני זקן". אבל זה נורא מאכזב להיות מבוגר בעצמך ולגלות, ולא בפעם הראשונה, שאין אנשים יותר גסי רוח, חצופים ולא-מנומסים מאנשים זקנים.

פעם חשבתי שהגיל מעניק פאסון. בזקנתו, עובר האדם לתנהלות שלווה ויודעת-כל של מי שכבר ראה דבר או שניים בחייו, עבר חוויות כאלה ואחרות. תמיד האמנתי שאנשים זקנים ניחנו בסבלנות גדולה, באורך הרוח השמור למי שכבר יודע שבקצה השני של התור לא מחכות גדולות ונצורות.

לא ולא. לאנשים זקנים אין סבלנות, אין זמן, אין טיפת שאר רוח. אולי זו הקירבה אל הקץ שמחישה את צעדיהם. אולי מדובר ב'סינדרום שואה' כזה או אחר המריץ אותם להגיע לראש התור בכל מחיר. כל מי שהגיע פעם לבנק בשעת הפתיחה וראה אותם צובאים על הדלתות (וגם, יש לומר, נופחים כמשוגעים בחלל הקטן הזה), כל מי שראה אותם מתנפלים על דלתו של הרופא בקופת חולים ברגע שזו נפתחת, וכמובן, כל מי שעמד בתור כלשהו, יודע על מה אני מדבר. לא סבלנות, לא נימוס, לא אורך רוח.

תמיד חשבתי שמדובר בצביעות אנושית טיפוסית. כרגיל, אנשים יודעים למצוא פגמים רק בהתנהלותם של אחרים. אבל אז הבנתי. חוכמת הזקנים נגלתה לפני בכל הדרה. זו פשוט מזימה אחת גדולה. בעודם מטיפים לנו אודות חשיבותם של נימוסים והליכות, מכשירים הקשישים את הקרקע לאותו רגע שבו נידחק יחד איתם בתור לסנדוויצ'ים. ואז, בעודנו נזכרים בדבריהם ומשתדלים להדור פני זקן, יחלפו הם על פנינו ויחטפו את הלחמניה האחרונה, יחדרו לפנינו לבנק המבוצר וישתחלו לחדרו של הרופא בטרם נספיק בכלל להבחין שהדלת נפתחה.

כנראה שצריך להגיע לגיל 30 (תודה) כדי להבין את זה. שהרי זהו גם, בערך, הגיל בו אנחנו מתחילים במסע הארוך לעבר הימים בהם גם לנו תאוץ הדרך, זה הזמן להתחיל להכשיר את הקרקע לימי בלותנו. זה הזמן להתחיל להטיף.

אז ילדים, תתנהגו בנימוס, אה? לפני שאחבוט בכם במקל שלי. עכשיו תסתלקו מכאן.
נכתב על ידי , 4/1/2007 22:54   בקטגוריות המגעילות הבלתי נסבלת של הקיום  
3 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   2 הפניות לכאן   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 





הבלוג משוייך לקטגוריות: החיים כמשל , אקטואליה ופוליטיקה , פילוסופיית חיים
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לישי רוזנבאום אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על ישי רוזנבאום ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2025 © עמותת ישראבלוג (ע"ר)