מושב לצים - הבלוג של ישי

(או: זה ארוך, זה כבד, אבל מי יודע, אולי תלמדו משהו)

אני לא אוהב ללמוד. לא, לא מדוייק. אני מאוד אוהב ללמוד. לא. גם לא מדוייק. אני אוהב "to learn" אבל אני לא אוהב "to study". וסליחה שאני גולש כאן לאנגלית. אני אוהב ללמוד ולהשכיל, להחכים, להרחיב אופקים, לרכוש ידע, אבל אני לא אוהב את העבודה שכרוכה בכך. מה גם שאני די בלגניסט וזה בטח לא עוזר.

לא משנה. בכל אופן, ולמרות סלידתי מהעיסוק ב"לימוד" (study), החלטתי בכל זאת להתאמץ קצת בסמסטר הנוכחי. סתם כדי לראות איך זה מרגיש. בגלל שאין לי מה לכתוב כאן, החלטתי לשתף אתכם קצת בעניין האחרון שעסקתי בו במסגרת לימודיי. אל תבהלו, נכון שיש לי כמה נושאים נורא משעממים באמתחתי (משנתו המדינית של מרטין לותר, למשל. או מונרכומכים פרוטסטנטים בצרפת במאה ה-16. בחיי), אבל לא רק. אחד הדברים היפים בלימוד היסטוריה הוא ההזדמנות שניתנת לנו - לעיתים די רחוקות יש לומר - להתעסק בחומרים ובטקסטים שהם לא "היסטוריים" גרידא. כלומר, הם בהחלט מעניינו של המחקר ההיסטורי, אבל לא מדובר על כתבי-הגות סבוכים, איגרות משעממות, דו"חות דיפלומטיים מפוהקים, או פרוטוקולים אפרוריים של בתי-דין. לא, הכוונה לטקסטים ספרותיים. לרומנים, מחזות, אגדות, וכמובן - שירה (וגם מוסיקה, פיסול, אדריכלות וציור, אבל נניח להם כרגע). אלה, לצערי, תמיד נדחקים לאיזו קרן זווית. תמיד מוקדש להם איזה שיעור מסכן. רוב המרצים מעדיפים - טוב, אולי בצדק - להתמקד בטקסטים ה"משעממים".

הרומנטיקה

בקיצור (לא באמת בקיצור), במסגרת קורס שעניינו המאה ה-19, עסקתי בשבועיים האחרונים בתנועת הרומנטיקה.

הרומנטיקה היא זרם באמנות ובפילוסופיה שראשיתו במחצית השנייה של המאה ה-18 וסופו, אם יש לו כזה, באמצע המאה ה-19. הרומנטיקה התגבשה כמעין תגובת נגד אמנותית רוגשת לאירועים הדרמטיים של סוף המאה ה-18 ותחילת המאה ה-19: המהפכה התעשייתית (החל מ-1770, נניח), המהפכה הצרפתית (1789-1799) ו"מלחמת העולם הקטנה" הידועה גם כ"המלחמות הנפוליאוניות" (1799-1815), שכולן ביחד וכל אחת בנפרד שינו לחלוטין את פניה של אירופה והשליכו אותה בתוך תקופת זמן קצרה יחסית - ובאלימות, יש לומר - אל תוך העידן המודרני.

הרומנטיקה היא תנועה מלאת ניגודים וקשה להגדיר את גבולותיה, אבל ככלל ניתן לומר שהיא מבטאת ערגה וכמיהה לתקופה שלפני המהפכות והמלחמות, היא מבטאת כיסופים לעבר הפשוט, הכפרי, הטבעי, הבראשיתי. ה"צייטגייסט" (הלך הרוח של התקופה) היה שהעולם עובר טלטלה עזה, שהוא סטה חמורות מהמסלול, והרומנטיקנים ביצירותיהם זעקו "תעצרו את הקידמה - אני רוצה לרדת". הם גילו למשל התעניינות מרובה ברומנסקות וסיפורי-אבירים מימי הביניים והחיו אגדות-עם שהפכו, בהתאם לרוח התקופה, למיתוסים לאומיים (וילהלם טל ורובין הוד, למשל). הם סלדו מהעירוני והעריצו את הכפרי וגילו הערכה מפתיעה לכנסייה הקתולית על אוצרות התרבות (בעיקר האדריכליים) שהעניקה לעולם. אבל מצד שני ביקשו להשתחרר, כמו כולם, מאחיזתה החונקת. וזהו רק ביטוי אחד לניגודיות שהיא ביסודה של הרומנטיקה.

אחד החידושים הגדולים של הרומנטיקה היה בקביעה כי היצירה האמנותית אינה "מראה מול הטבע" כפי שגרסה האמנות הקלאסית  - שדגלה בקוהרנטיות (בכתיבה) ובפרספקטיבה נכונה (בציור) - אלא ביטוי לפנימיותו המורכבת של האמן. האמן הרומנטי אינו רק מתווך בין הטבע לנייר או לקנבס אלא הוא יוצר, בורא דבר-מה חדש יש-מאין. הוא "מתבטא" ולא "מבטא". באופן טבעי הדגש ביצירה הרומנטית הוא על הרגש ולא על הראציונל, אם כי שניהם משמשים בה בערבוביה. היום אנחנו מקבלים את כל אלה כמובנים מאליהם, אבל אז זה היה חידוש מהפכני בתפיסת האמנות. ואכן, זוהי הרומנטיקה: מהפכנית מצד אחד ושמרנית-ריאקציונית מצידה האחר.

קובלא חאן - השיר, האיש והמסתורין

היצירה בה עסקתי היא שירו המוזר של המשורר האנגלי סמואל טיילור קולרידג' "קובלא חאן", אחד השירים היותר נחקרים ומדוברים בתולדות השירה האנגלית ואולי בתולדות הספרות כולה. עד היום מתווכחים ביניהם חוקרים האם מדובר באחד השירים העמוקים והיפים בתולדות הספרות או פשוט בבדיחה טובה במקרה הטוב או בפיסת שירה די מחורבנת במקרה הרע.

נסיבות כתיבת השיר לוטות בערפל. העדות היחידה אודותיהן מגיעה מהמשורר עצמו והוא, כפי שיתברר מיד, אינו בדיוק מקור מהימן. קולרידג' מספר כי ב-1797 (יש אומרים: 1798) הוא פרש לביתו שבכפר כדי להתאושש ממחלת הדיזנטריה. כל שנשא עימו היה ספר מסעות מהמאה ה-17 וכדור אופיום. כן, זה המקום לספר שהאופיום היה חביב ביותר על ידידנו סם, אבל הדבר לא היה חריג במיוחד בימים ההם. בקיצור, קולרידג' נכנס לבקתה, התיישב בכורסה, בלע כדור והחל לעיין בספר. הוא הגיע לקטע בו מספר המחבר (כומר אנגלי בשם פרצ'ס שטייל בתחילת המאה ה-17 במזרח הרחוק ובארצות ערב)  אודות הארמון שבנה קובלא-חאן בסין, כאשר עיניו החלו להיעצם...

פה המקום לספר מעט על אותו קובלא חאן. קובלא הוא נכדו של השליט המונגולי המפורסם ג'ינגס חאן. במחצית השנייה של המאה ה-13 היה קובלא חאן אחד האנשים החזקים על פני כדור-הארץ וללא ספק האיש החזק ביותר במזרח. בניגוד לסבו, אחד משופכי הדם הגדולים בהיסטוריה, הוא ניחן בקצת יותר תבונה פוליטית וב-1279 הוא עשה מה שאיש לפניו לא הצליח: כבש את סין (שנקראה אז "זאנאדו". ראו בשיר) ואיחד אותה תחת שלטונו. הוא גם העביר את מקום מושבו לשם וקבע את פקינג (בייג'ינג) כבירת האימפריה שלו. שם גם בנה את ארמונו.

מקור המידע העיקרי אודות קובלא (או קובילאי, ליתר דיוק) הוא לא אחר מאשר מרקו פולו שהגיע לסין באותה תקופה. מרקו פולו מספר כי התוודע לקובלא שהפך לידידו ואירח אותו בארמונו. סיפוריו המופלאים התקבלו אמנם בספקנות רבה בתקופתו, אבל מאוחר יותר הם נהיו לקלאסיקה והפכו את קובלא למעין "גיבור תרבות" במערב. קולרידג', כמו כל מלומד בן-זמנו היה ללא ספק בקיא מאד בכתביו של מרקו פולו וזהו, ביחד עם ספרו של פרצ'ס (אגב, ז'אנר ספרי המסעות קיבל דחיפה עצומה עם הרומנטיקה שמצאה בארצות הרחוקות את אותו "קסם בראשיתי" שאבד לאירופה), מקור ההשראה העיקרי שלו בכתיבת השיר.

בחזרה לבקתה. קולרידג' נרדם, כאמור. ובחלומו/הזייתו הוא ראה הארמון שבנה קובלא בסין. הוא גם שמע קול המתאר את המראות בשירה. לכשהתעורר, זינק אל השולחן והחל לכתוב במרץ את ש"שמע" בחלומו. הוא הספיק לכתוב רק 54 שורות כאשר נשמעה דפיקה בדלת. קולרידג' קם כדי לקבל את פני האורח שהתברר כי היה מכר ותיק שבא לדון איתו בעניין כלשהו. לאחר שנפטר ממנו חזר אל השולחן אלא שזכר החלום נמוג והוא נותר עם אותן 54 שורות (מתוך 200 או 300 ששמע בחלום לדבריו).

השיר התפרסם רק ב-1816 והתקבל בזלזול. המבקרים ראו בו מעין "תאונת עבודה": שיר לא גמור או סתם גרוע. אין ספק כי יש יסוד לטענתם: כל מי שקורא את השיר מתקשה מאד להבין מה רוצה המשורר להביע. מדובר על רצף של תיאורים די הזויים שאינם מתחברים לשום תמונה ברורה - אפילו לא במונחים רומנטיים. רק מאוחר יותר הפך השיר למה שהפך וכל השאר היסטוריה.

כאשר בחרתי בשיר הזה, אותו אני מכיר כבר מגיל 13 בערך, לא ממש ידעתי מה לעשות איתו. כלומר, ידעתי מה אני צריך לעשות איתו במסגרת הקורס, אבל הרגשתי שצריך ללכת צעד נוסף. פה עלה לי הרעיון לתרגם אותו לעברית.

התרגום

המפגש הראשון שלי עם "קובלא חאן" היה בנסיבות די מעניינות ואף מפתיעות. השיר משולב במלואו בספרו של דאגלס אדאמס זצ"ל "סוכנות הבילוש של דירק ג'נטלי" שאותו, ביחד עם ספריו האחרים של אדאמס, בלעתי בפעם הראשונה (מתוך עשרות פעמים) בערך בגיל 13. אולי 14. כמובן שקראתי אז את הספר בעברית, כמו גם את "קובלא חאן" שמופיע בו. התרגום ההוא (של השיר) נעשה ב-1942 ע"י ראובן גרוסמן והוא לקוח מתוך הספר "מבחר שירת אנגליה" (הוצאת "מסדה") המכיל את מיטב השירה האנגלית מתורגמת לעברית.

התרגום של גרוסמן לא לגמרי תואם את המקור האנגלי. אם בוחנים את התרגום הזה כשיר בפני עצמו, מדובר על יצירה מקסימה. גרוסמן הקפיד מאוד לשמר את החריזה, את הקצב והמשקל, ואת הרוח הרומנטית של השיר. גם אם נטל לעצמו מעט חירות יצירתית - לא נורא. התוצאה הסופית, גם אם היא מתנתקת מקולרידג' האנגלי, עדיין נפלאה בעיניי. בפעם הראשונה שקראתי את השיר, בגיל 13 או 14 כאמור, הוא הדהים והקסים אותי. כמו כל אחד אחר שאי פעם קרא את "קובלא" גם אני לא הבנתי מה לעזאזל רוצים ממני, אבל השיר הרעיד נימים רדומים בקרבי כפי שרק שיר רומנטי אמיתי יכול. הוא ריגש אותי בלי שלעזאזל הצלחתי להבין מה רוצים ממני. כנראה שזו היתה הכוונה. גם כאשר קראתי לראשונה את המקור האנגלי לא יכולתי שלא לחוש את אותו "משהו" נע בקרבי.

אבל עבור מה שנדרשתי לעשות בקורס המאה ה-19, הרגשתי כי התרגום הזה אינו מספיק. יכולתי כמובן להסתפק במקור האנגלי, אבל רציתי לעשות משהו מיוחד, שונה - לתרגם את השיר בעצמי.

זו יומרה די גדולה לתרגם שיר. כל טקסט מאבד משהו בתרגום אבל שיר מאבד הכי הרבה. אין שום דרך כמעט להעביר את הרוח הרומנטית הגועשת של קולרידג' האנגלי בן המאה ה-19 אל הקורא הציני בן המאה ה-21, גם אם הוא בריטי שגדל על שייקספיר, ביירון, דיקנס ו...קולרידג'. ועל אחת כמה וכמה אם הוא ישראלי דובר עברית שתקוע אי שם בלבנט ושהקשר היחידי שלו לאימפריה לשעבר היא שאבא שלו, בהיותו בן 5, ראה שוטרים בריטיים מחפשים נשק בקיבוץ וחשב שהם חיילים גרמנים. לכל קורא שאינו סמואל קולרידג' בעצמו לעולם יהיה חסר ההקשר - ההיסטורי, הפוליטי, התרבותי, וככל שיחלוף יותר זמן כך יתרחק הקורא מאותו הקשר.

אז למה לתרגם? כי למרות המרחק העצום, השיר בכל זאת מצליח לעשות משהו לקורא שלו. כלומר, לי. בזאת גדולתו. והנסיון שעשיתי הוא לראות האם אצליח גם אני, ביומרות התרגום שלי, לעורר את אותו "משהו" אצל קוראים אחרים (כלומר, המרצה שלי וחבריי לכיתה) בדיוק כמו שגרוסמן בדרכו הצליח לעורר אצלי. וגם, כמובן, כי "יומרה" היא שמי השני. מרגע שעלה בי הרעיון היה לי ברור שאני לא אלך לישון עד שהוא ייצא לפועל. פה אני חב גם תודה גדולה לגברת טול. בתקופה האחרונה עסקה הבלוגרית המוכשרת הזאת בתרגום המחזה "הדוב" ("הפרא") לאנטון צ'כוב מרוסית לעברית. הפרוייקט הזה הוא שנתן לי את הדחיפה לקחת על עצמי משימה שאולי קצת גדולה ממידותיי.

גדולה? כנראה. אבל לשמחתי היא התאפשרה הודות לעובדה שצעדתי בדרך שכבר כבשו אחרים לפניי. וכך, במהלך חיפושיי אודות מידע על השיר והמחבר, נתקלתי במאמר מעניין של אסף ענברי אודות "קובלא" וכן בתרגום של השיר שצמוד אליו. ענברי עשה עבודה טובה בהעברת התוכן של השיר ובעיבודו לעברית עכשווית, אבל מסיבותיו בחר לשבור את המבנה השירי ואת החריזה המקורית שלו.  מה שאני ניסיתי לעשות הוא להתבסס על התרגום של גרוסמן מ-1942, לעדכן את העברית שלו אבל גם להשאר נאמן עד כמה שאפשר למבנה השירי, לרצף ה"סיפורי" ולמבנה החריזה של קולרידג'.

ולבסוף, למי שמתעניין בחייו הסוערים של ס.ט. קולרידג', יכול לקרוא עליהם (באנגלית) כאן.

וכך, ערב שישי אחד לפני שבועיים ישבתי עד ארבע לפנות בוקר, מוקף במילונים ובניירות ועמלתי על תרגום השיר. ואם רק יורשה לי לציין - הוא התקבל בהערכה ע"י קהל היעד הראשוני. עכשיו נשאר לכם לשפוט. אני מרכין את ראשי ומוכן לכל.

אז ללא עוד הקדמות מיותרות, הנה, לפי הסדר הנכון, השיר על גלגוליו השונים:

   Kubla Khan by Samuel Taylor Coleridge

 

In Xanadu did Kubla Khan A stately pleasure-dome decree:

Where Alph, the sacred river, ran

Through caverns measureless to man

Down to a sunless sea.

So twice five miles of fertile ground

With walls and towers were girdled round:

And there were gardens bright with sinuous rills,

Where blossomed many an incense-bearing tree;

And here were forests ancient as the hills,

Enfolding sunny spots of greenery.

 

But oh! that deep romantic chasm which slanted

Down the green hill athwart a cedarn cover!

A savage place! As holy and enchanted

As e'er beneath a waning moon was haunted  

By woman wailing for her demon-lover!

And from this chasm, with ceaseless turmoil seething,

As if this earth in fast thick pants were breathing,

A mighty fountain momently was forced:

Amid whose swift half-intermitted burst  

Huge fragments vaulted like rebounding hail,

Or chaffy grain beneath the thresher's flail:

And 'mid these dancing rocks at once and ever

It flung up momently the sacred river.

Five miles meandering with a mazy motion

Through wood and dale the sacred river ran,

Then reached the caverns measureless to man,

And sank in tumult to a lifeless ocean:

And 'mid this tumult Kubla heard from far

Ancestral voices prophesying war!

 

The shadow of the dome of pleasure

Floated midway on the waves;

Where was heard the mingled measure

From the fountain and the caves.

It was a miracle of rare device,

A sunny pleasure-dome with caves of ice!

 

A damsel with a dulcimer

In a vision once I saw:

It was an Abyssinian maid,

And on her dulcimer she played,

Singing of Mount Abora.

Could I revive within me

Her symphony and song,

To such a deep delight 'twould win me,

That with music loud and long,

I would build that dome in air,

That sunny dome! those caves of ice!

And all who heard should see them there,

And all should cry, Beware! Beware!

His flashing eyes, his floating hair!  

Weave a circle round him thrice,

And close your eyes with holy dread,

For he on honey-dew hath fed,

And drunk the milk of Paradise.

קובלא חאן / סמואל טיילור קולרידג

מאנגלית: ראובן אבינועם (גרוסמן)

  

בזאנאדו קובלא החאן

פקד דביר-עונג להקים.

אלף, יובל-קודש, שם יגחן,

מבעד נקרות איש לא בחן

עד ים לוט-מחשכים.

סביבות כברות פרייה הוצבו צריחים,

חומה על עשרה מילין ברוכים;

גנים, לופתים אורחם, בם יאורים,

עצים ניחוחיהם אט מפכים.

גם יערות, קדומים כהררים,

עוטפי מחבואי-אור ירקרקים.

 

אך הה! נִקרת-דמיון, צל סוד גדשה,

לנוכח מחבואים של ארזים,

פראית, לא-נושבה! כשופה, קדושה,

כמקום שם ערגתה תערה אשה

לבוא דוד-זד לאור לבנת-רזים.

מתוך לועה, בשאון רִתחת אין-סוף,

כמו האדמה תחפוז תִשוף,

מעין איתן תמיד משם יזנוק,

ובלב הזנק, חליפות יפסוק,

גושים, כמו גבישי ברד, חורגים,

וכמוץ עולה מתחת מוריגים.

ובין פלחי האבן, על טסים,

מימי יובל הקודש ניתזים.

כן חמישה מילין ארחו יעקֹש

בחורש ובקעה ירוץ-יגחן,

ובא עד לנקרות, איש לא בחן,

עד בהמולה בים-דומה יכבוש

ראשו. או-אז קובלא תוכה ישמע

קולות קדומים ניבאים למלחמה!

 

צל דביר-העונג צף ובא,

הגיע עד לב-הגלים;

שם מנקרות בערבוביה

וממעיין קולות עולים.

אכן זה פלא מפלאים ייקר:

דביר-שמש הוא ובו נקרות כפור קר!

 

עלמה ונבל אוחזה

בחלומי ליבי חזה;

עלמה בת-חבשים היתה,

עלי נבלה דומם פרטה,

על הרר אבורה חרזה.

הה, לו קרבי אוכל

החיות את רינונה

תגל נפשי ותתחלחל,

עד אם בשיר ובקול רינה

על אפסג את דביר האור,

דביר-שנש, בן נקרות הכפור!

כל השומע יראם שם

וגורו! סורו! קול ירעם!

שערו נטרף! עיניו אש-דם!

בשלוש-עוגות סיגרו עליו,

עיצמו עיניים בחיל-דת,

כי טל של דבש הוא לו כפת,

וישת מעדן-גן חלב.

קובלאי חאן / סמואל טיילור קולרידג'

מאנגלית: אסף ענברי

 

בְזַנָדוּ החַן הורָה
היכל של עונג להקים
מעל האַלְף - נהר נורא
אשר חותר בַמַחשָכּים
ממערה למערה
בחללים הענקים
עד הִשַפכוֹ מן הנִקרה
אל ים אֲפֶל-מעמקים.
קרקע נִרחבת ופורה
הוקפה חומות, צריחים כותרה,
כל עץ בַגן נתן ריחו
ונחל התפתל נחפז
עם אור השמש בתוכו
ביערות העתיקים
כמו ההרים הירוקים
המנומרים כתמים של פז.
אך שֶסַע בְגבעה תלולה
ירד ובין הארזים נבלע:
מקום פראי, אפוף קדושה,
כאילו שם עמדה אשה
מוכת-כישוף שֶיִללה
אל האהוב-השֵד שלה
באור-ירח שנִקלַש.
ומן השסע המפולש
פרץ סילון בִרתיחה,
האדמה נשפה, גנחה,
ואז לחצה אל-על זרנוק.
בגלל הפֶרֶץ השנוק
זועזעו גושי-סלעים:
כמו שנרתע ברד מוצלף
או כִמעופו של מוץ-זרעים
הם הורקדו, ונהר-האַלְף
גאה לפתע ועלה,
פילס דרכו הנפתלה,
חצה בקעות, חורשות צלח,
במערות העצומות
קדח דרכו עד שהושלך
לַים המת בהמולה.
ואז, מתוך ההמולה,
את אבותיו שמע קובלא:
והם ניבאו לו מלחמות.
על הגלים נפרש צִלה
של הכיפה. כמקהלה
המו המים מקירות
הנקיקים, המערות.
היה זה פלא; תחבולה:
למטה קרח, ומעל
זרחה השמש בַהיכל.
ראיתי פעם חיזיון:
עלמה אשר נגנה ושרה.
מאתיופיה היא היתה,
על מין נֶבל היא פרטה
וזִמרה על-אודות הר אָבּוֹרָה.
אילו יכולתי להחיות בקרבי
את מה שהיא שרה, את מה שנגנה,
זה היה מענג עמוקות את לבי
והייתי נושא את קולי בִרננה,
מזָמֵר זאת בקול רב-עוצמה ומתמיד,
והייתי או-אז באוויר מעמיד
את כיפת-ההיכל שקַרניה אורות
על הקרח שבו מערות פעורות!
וכל השומע יראה בעליל
את מה שהקמתי בַזֶמֶר שלי,
וכולם יצעקו: "הִשַמרוּ מפניו!
שערו צף-גולש! בעֵרה בעיניו!
הַקיפוהו שלוש פעמים בִסגידה,
באימה הקיפוהו, בְחִיל ורעדה,
ועִצמו עיניכם, אל תביטו עליו.
הוא אכל טל של דבש. טל של דבש הוא רדה.
מגן-עדן שתה הוא חלב." 

 

קובלא חאן / סמואל טיילור קולרידג'

מאנגלית: ישי רוזנבאום

 

בזאנאדו קובלא החאן

ציווה כיפה של עונג להקים:

אלף, נהר הקודש, שם יגחן

בין מערות איש לא בחן

ועד ים לוט-מחשכים.

על אדמה פורה הוצבו צריחים,

סביבם חומה על עשרה מילין ברוכים:

וגם גנים פורחים ונחלים זורמים,

עצים פורחים שאת ריחם אט מפכים

ויערות עתיקים כהררים קדומים

עוטפים כתמי-אור ירקרקים.

 

אך הה! אותו נקיק עמוק, רומנטי, משופע

למורדות גבעה של ירק, מעבר למחבוא עץ-מחט!

מקום פראי אותו קדושה עוטפת כחופה!

מתחת לירח חיוור, רדוף, מוכה חרפה

לנוכח יללת אשה הממתינה לבוא אהוב בן-שחת.

ומן הבקע, במערבולת אינסופית גועשת,

כמו האדמה היתה נושפת ורוגשת,

סילון איתן לרגע מתרומם

ובין מטח למשנהו חליפות דומם.

רסיסי-ענק מרקדים כפתיתים של ברד

או כמוץ העולה מבין שיני המורג.

וכך, כתמיד, הסלעים הרוקדים

את מימי הנהר מתיזים לפרקים.

לאורך חמשת מילין לאיטו הוא זורם

דרך יער ועמק כובש הנהר את דרכו

אז יגיע אל אותן מערות נשכחות

ויושלך בהמולה אל הים הדומם.

וכמו מאי-שם ישמע קובלא מתוך המהומה

את קולות אבותיו מנבאים מלחמה!

 

צל כיפת העונג מוטל על הים

צף מעדנות בינות לגלים;

שם קולות ורחשים משמשים בערבוביה

ממערות ומעיין באים ועולים.

אכן זה פלא כה נדיר ומוזר

כיפת-עונג בת-שמש ומערות של כפור קר!

עלמה חסודה אוחזת בנבל

בחלומי חיזיון אז ראיתי.

עלמה בת-חבשים היתה

עלי נבלה דומם פרטה,

אודות הר אבורה היא זימרה.

לו רק יכולתי להחיות בקרבי

את ניגונה וצליל קולה,

אז עונג כה עמוק היה אוחז בי,

ובמנגינה של נצח שעולה ועולה,

אבנה כיפתי תלויה בחלל

את כיפת השמש! את מערות הקור!

וכל מי שישמע ויראה – יתחלחל,

השמר! השמר! כך יזעק הקהל,

עיניו הרושפות! שערו המגודל!

מעגלים שלושה יקיפוהו סחור-סחור

ויעצמו עיניהם בחרדה של קדושה,

כי הוא הואכל בטללים של דבשה,

ושתה מגן-עדן את חלבו הצחור.

---

 

וזהו. זה כל מה שיש לי להגיד בנושא.