לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה
 

מושב לצים - הבלוג של ישי


"אשרי האיש אשר לא הלך בעצת רשעים, ובדרך חטאים לא עמד, ובמושב לצים לא ישב..." (תהילים, א, 1)
כינוי: 

בן: 48

ICQ: 72106105 

תמונה



פרטים נוספים:  אודות הבלוג


מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


<<    נובמבר 2005    >>
אבגדהוש
  12345
6789101112
13141516171819
20212223242526
27282930   

 
הבלוג חבר בטבעות:
 



הוסף מסר

11/2005

הם לא מפחדים!



ראיתי ש"הנושא החם" היום הוא השחיתות. האמת, נושא די מייגע. כמה עוד אפשר לשמוע על רמתם הירודה של נבחרינו? כמה עוד אפשר לטחון את הקביעה לפיה "שחיתות שלטונית בישראל היתה מאז ומתמיד - מה שנעלם הוא הבושה" וש"פעם זה היה בחדרי חדרים והיום כולם משתינים מהמקפצה".

אני חושב שלא הבושה היא שנעלמה. פוליטיקאי שנתפס משתין מהמקפצה, עדיין צפוי, תודה לאל, למנות גדושות מהחומר הזה.
מה שנעלם (או לא היה מעולם) הוא היראה, החשש, הפחד שאמור לשתק כל פוליטיקאי - קודם כל הפחד מידו של החוק, אבל עוד יותר מכך הפחד מידו-האוחזת-בפתק-ההצבעה של האזרח.
בישראל הם פשוט לא מפחדים. אין מעל הפוליטיקאים שלנו שום גורם שירתיע אותם מלבצע את מעשיהם הנלוזים - גם כאשר אלה מתקיימים בפרהסיה. ואני לא מדבר כרגע על המטומטם התורן הפאנליסט י. חזן. אני מדבר על נסיונות בוטים להעביר חוקים כמו "חוק הג'ובים" הזכור לרע: אל לנו לשמוח שהוא נגנז; עלינו להתעצב עד מאד מכך שהוא בכלל עלה לדיון - את זה יכולים לעשות רק פוליטיקאים חסרי פחד.

למה הם לא מפחדים? כלל ידוע הוא שבני אדם שאין מעליהם איום קבוע של חוק נוטים לפרוק כל עול ולעשות פחות או יותר כרצונם. ניקולו מקיאבלי למשל קבע כבר לפני כ-500 שנה כי אין למעשה הבדל בין שליטים ונשלטים - כולם בני אדם על מגרעותיהם - ההבדל היחידי הוא שמעל הנשלט מצוי חוק המדינה שמחייב אותו לכללי התנהלות מסויימים. מעל השליט - ויהא זה שליט בודד או פרלמנט - אין למעשה חוק ולכן הוא צפוי במוקדם או מאוחר להשחית את מידותיו.
במדינות דמוקרטיות מודרניות ומתוקנות יש מעל השליטים איום מתמיד - חרב דמוקלס שמאיימת לצנוח על ראשם. זה יכול להיות חוקה, חוק ומערכת אכיפה יעילה וחסרת פניות, אבל זה בעיקר משפטו של הבוחר שמכוון את התנהלות הפוליטיקאים.

בישראל, הפוליטיקאים אינם יראים מספיק מפני הציבור. מדוע?
הבעייה נעוצה בין היתר במבנה השלטון שלנו. בניגוד למה שאולי נדמה לנו, עיקר הכוח השלטוני בישראל מרוכז בכנסת - לא בממשלה ולא במשרד ראש הממשלה: אלה זקוקים כל העת לתמיכת הכנסת. אפילו אריק ("הבולדוזר", "הדיקטטור") שרון לא יכול היה להעביר את תכנית ההתנתקות שלו בלא אישור הכנסת.
חברי הכנסת מצידם פועלים במרחב שבו הם בעצם אינם כפופים לאף אחד: מצד אחד הם אמנם "שכירים" של המדינה, אבל כנבחרי ציבור יש להם אוטונומיה כמעט מוחלטת: הם לא דופקים שעון בכניסה למליאה; הם באים ויוצאים כרצונם; הם נוסעים לסיורים ולכנסים בלי הצורך לדווח או לקבל אישורו בעיקר: חרב פיטורים לא מרחפת מעל ראשם.
שהרי אם אני, כשכיר, אחליט שיום אחד לא בא לי לבוא לעבודה אצטרך להמציא כל מיני תירוצים או לשלם את מחיר עצלנותי. חבר כנסת יכול פשוט לא לבוא - בלי תירוצים ובלי הבסרים. ובנימה אקטואלית: אם אני אכנס למחסן של מקום העבודה שלי ואתחיל להוציא משם חפצים ללא אישור - אני צפוי לסנקציה. חבר כנסת יכול לגשת למחסן וליטול פאנלים כרצונו.

ברור כי האוטונומיה הזאת חיונית לתפקודו של חבר פרלמנט ואין לי רצון ליטול אותה מהם גם אם הם מטומטמים וחדלי-אישים. הבעייה היא שלא תיתכן אוטונומיה מוחלטת כיוון שזהו הנתיב להשחתת המידות. יש צורך בפיקוח כלשהו, בגורם כלשהו שלו יצטרך הח"כ לתת דין וחשבון. והגורם הזה אמור להיות הבוחר.
אבל בישראל אנחנו לא בוחרים את חברי הכנסת שלנו, אנחנו בוחרים מפלגה: אנחנו מצביעים עבור דרך ואידיאולוגיה (נניח) לא עבור פרסונה. וכך נותרים הח"כים נטולי צורך לספק לנו דין וחשבון על מעשיהם.
רגע, חסרי פיקוח אמרתי? לא מדוייק. יש מפקחים מעל חברי הכנסת שלנו ואלה הם, כמובן, חברי מרכז המפלגה שלהם. זוהי אולי הרעה החולה ביותר, אם כל חטאת, של השלטון בישראל. העובדה היא שבעיני חבר כנסת או שר ישראלי אי-הליכה לחתונה של חבר מרכז - פעולה לגיטימית וחוקית לגמרי - "מסוכנת" יותר מבחינתו מאשר עבירה של ממש על החוק.

לצערי, אין באפשרותי למנוע מחבר כנסת מלהבחר לכנסת. אני יכול כמובן לא להצביע למפלגתו - אבל לא אני קובע אם הוא מלכתחילה יהיה ברשימה או לא. את זה עושים חברי מרכז, רבנים, ועדות מסדרות ואריק שרון.
מי שחושב שפרישת שרון והעברת מרכז הכובד מהליכוד החולה ל"קדימה" פטרה אותנו מהבעייה - טועה. חברי הכנסת העתידיים של "קדימה" יהיו חייבים את בחירתם (אם ייבחרו) לאדם אחד בלבד - אריק שרון - לא למצביעים העתידיים של מפלגתם החדשה.

פריימריז - גם פריימריז פתוחים - הם פתרון חלקי. הם משחררים אמנם את הפוליטיקאי מעולו של המרכז, אבל הם לא פותרים את הבעייה הבסיסית.
הפתרון הוא הכנסתם של יותר אלמנטים של בחירה ישירה לשיטת הבחירות בישראל. כבר היינו בסרט הזה? לא בדיוק. הנסיון הקודם היה גרוע ומופרך משום שמכל הצעת החוק לשינוי שיטת הבחירות נותרה בעיקר הבחירה הישירה לראשות הממשלה. וראש הממשלה, כפי שכבר הראיתי פה, אינו מרכז הכוח השלטוני בישראל. מה גם שהוא, בניגוד לרוב חברי הכנסת, נמצא תחת סיקור ופיקוח מתמידים של התקשורת ושל הציבור. המרחב שלו לעשות שטויות קטן יותר והמחיר שהוא ישלם אם ייתפס יהיה כבד יותר.

לא הרבה יודעים זאת, אבל לב-ליבה של הצעת החוק לשינוי שיטת הבחירות לא היה הבחירה הישירה לראשות הממשלה, אלא בחירה ישירה של מחצית מחברי הכנסת ע"י חלוקת הארץ ל-60 אזורי בחירה וקיום בחירות ישירות בכל אחד מהם (שאר חברי הכנסת היו אמורים להבחר בשיטה הישנה).
חברי הכנסת, שהרגישו כנראה בחושיהם כיצד ההצעה נוגסת בכוחה של הכנסת, הורידו את החלק הזה והותירו רק את הבחירה הישירה לראשות הממשלה, שרק העבירה עוד כוח לכנסת והפכה את ראש הממשלה לשבוי שלה - עוד יותר מקודם. הצעת החוק עוקרה לחלוטין - ונכשלה בגדול, כידוע.

אני לא אומר ששינוי השיטה הוא המזור לשחיתות. אבל זה שלב ראשון, מתבקש. רק ניתוק של חברי הכנסת מחברי המרכז והכנסתו של גורם שיפקח מעליהם - הבוחר - יכולים להחזיר את הפחד שאבד.

נכתב על ידי , 28/11/2005 15:32   בקטגוריות אקטואליה  
14 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



המהירות מן השטן


 

שמעתי אתמול שמשרד התחבורה שוקל להעלות את המהירות המותרת בכבישי ארצנו.

לכאורה, יוזמה ברוכה. הרי לא מדובר על הבעת מורת רוח מהאיטיות שבה מתנהלים נהגי ישראל, אלא על השלמה כנה עם המצב. אם תרצו, משרד התחבורה מנסה בסך הכל להלבין את עבירות התנועה שכולנו ממילא עושים. ובינינו, זה באמת לא משנה אם התרסקת לתוך גשר ההלכה במהירות של 100 קמ"ש או 120 קמ"ש. כך או כך ייגרם פקק ענק בגלל כל אלה שמקווים לראות את גופתך המדממת מוטלת על הכביש.

 

מצד שני, יש לי כמה הסתייגויות:

1. מה הטעם להעלות את מהירות הנסיעה באיילון, נניח, אם ממילא מזדחלים שם ב-10 קמ"ש בפקקים בשעות החשובות? (ובשעות אחרות ממילא כולם דוהרים שם ב-140 קמ"ש ומתרסקים לתוך גשר ההלכה ואז נוצרים פקקים ענקיים שמזדחלים ב-10 קמ"ש).

 

2. האם נסעתם לאחרונה בכביש החוף? אתמול נסענו לחיפה (וגם היום בערב אני אמור להיות שם) וכרגיל נדהמתי מהמצב המטולא של כביש 2. אחד משני הכבישים המרכזיים ביותר של ישראל נראה כמו... ובכן, כמו ישראל: דהוי, מאובק, סדוק, תפור בגסות עם טלאים מטלטלי עצמות. בקיצור, ממש מזמין להרביץ עליו 120 קמ"ש (זה היה בהפוכה, כן?).

 

3. לא הייתי בהרבה מקומות בעולם, אבל אני בטוח שרובכם תהנהנו בהסכמה למקרא המשפט הבא: הנהג הישראלי הוא מהגרועים בעולם. אני יודע שעכשיו יקפצו כל מיני כאלה שיספרו לי על דרום אמריקה ועל איטליה. אז בגללכם כתבתי "מהגרועים". לא הכי גרוע, אבל במקום טוב למעלה - או למטה. אפשר להאשים את התשתיות, את השילוט והתימרור,את החקיקה ואת האכיפה. אבל זה בכלל לא משנה: הנהג הישראלי יודע טוב מאד מה צריכה להיות מדיניות התחבורה של ישראל - כל מדיניות שתאפשר לו להדחף לפני אחרים ולהרוויח עוד 17 שניות יקרות בדרך לעבודה. וזו המדיוניות היחידה שהוא אי פעם יהיה מוכן לקבל. אז מכיוון שאנחנו ממילא יודעים מהם החוקים הראויים בשבילנו - יואיל נא משרד התחבורה להפסיק להתעסק בעניין הטפל הזה של מהירות מותרת. תנו לעם להחליט! ויפה שעה אחת קודם.

 

4. ועוד דבר אחד. לא לגמרי קשור לעניין של מגבלת המהירות, אבל בהחלט קשור לתרבות הנהיגה בישראל. היום הגעתי למסקנה שפקק ישראלי פשוט מתנהג כמו תור ישראלי. ראיתם פעם תור ישראלי? נניח בשדה התעופה או במזנון כלשהו או בבנק? יש לו מבנה ייחודי של טרפז (תרשים A) כאשר בתורים המסודרים יותר חלקו הרחב של הטרפז נמצא בחלק האחורי של התור (B). לפעמים, אם העומדים בתור ממש מגלים סבלנות התור מצליח ללבוש צורה של משולש (C). ואם יש גדרות תוחמים התור נשאר פחות או יותר מסודר בגבולות האלה, אבל מיד לאחר מכן לובש צורה אמבואידית בלתי-מזוהה (D). בקיצור, הוא הולך יותר לרוחב מאשר לאורך.

וכל ההקדמה הזאת נועד לומר משהו על  תרבות נהיגה. פקק תנועה הוא למעשה סוג של תור. בין אם זה תור לרמזור או תור לצפייה בגופה המוטלת על הכביש או במכונית המרוסקת. לפיכך, פקק ישראלי מתנהג כמו תור ישראלי אבל בהגבלה אחת חשובה: הוא באמת תחום משני הצדדים שלו - אם לא בקו צהוב אז בשוליים ואם לא בשוליים אז בתעלה ואם לא בתעלה אז בטורים של ברושים ואם לא ברושים אז שדה או פרדס. לא משנה.

בקיצור, לפקק ישראלי יש לו את שאיפות ההתפשטות של תור ישראלי, אבל יש לו גם מגבלות פיזיקליות ברורות מאד, והוא מנסה להתפשט ולהתרחב בתוך הגבולות האלה: מכוניות נעות בעצבנות מנתיב לנתיב, נהגים יורדים לשוליים, נהגים אחרים יוצרים חצי-נתיב שלישי באמצע טור המכוניות. ברדק.

 

בקיצור, מה שאני מנסה לומר הוא שמי שלא יודע להתנהג על הכביש במהיות פקקית של 10 קמ"ש, לא צריך לקבל הנחות והקלות בתחומי ה-100 קמ"ש פלוס. ובמקום להקים פה רשת תחבורה ציבורית מהירה מתעסקים בשטויות של הגבלת מהירות בעד ונגד.

 

אז אני נגד.

 

 

נכתב על ידי , 20/11/2005 11:11   בקטגוריות אקטואליה  
10 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 





הבלוג משוייך לקטגוריות: החיים כמשל , אקטואליה ופוליטיקה , פילוסופיית חיים
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לישי רוזנבאום אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על ישי רוזנבאום ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2025 © עמותת ישראבלוג (ע"ר)