מושב לצים - הבלוג של ישי

כן, אני יודע שאני כבר לא כותב. לא, אני לא יודע למה. נכון שיש לי נסיבות מקלות ושחזרתי לפני שבוע מנסיעה של 10 ימים להולנד, אבל זה לא מצדיק את זה. בעיקר לא כשיש לי על מה לכתוב - לאור חוויותיי מהנסיעה.

לפני שבוע וחצי עוד היינו בהולנד. הלכתי ביחד עם אחי יבדל"א למשחק באיצטדיון הארינה שבק"ק באמסטרדם בין איאקס לבאיירן מינכן במסגרת ליגת האלופות (זה כדורגל, למי שעוד לא הבינה). ועל זה אני מתכנן לכתוב כבר שבוע וחצי.

הדשא של אמסטרדם ירוק יותר

זו הפעם הראשונה שלי במשחק כדורגל מחוץ לגבולות ישראל. אני חושב שכל מי שמתעניין קצת בכדורגל (וגם מי שלא) מבין שאין מה להשוות. לא צריך להיות שם בפועל כדי להבין שיש פער עצום בינינו לבינם, אבל כנראה שצריך להיות שם ממש כדי לתפוס עד כמה הפער הזה גדול ועד כמה הוא בלתי ניתן לגישור; עד כמה כדורגל הוא חלק בלתי נפרד מתרבות הפנאי המקומית ולא איזה מופע איזוטרי לחבורת משוגעים שעוד מוכנים לקפוץ בטריבונות רעועות ולהסתכן במטחי קליפות גרעינים על הראש במקרה הטוב, באוטו הפוך במקרה הרע, ובבעיטה בראש במקרה הכי גרוע (אבל לא הכי פחות סביר).

כל מי שהולך או הלך לפעמים למשחקי כדורגל זוכר בודאי את הפעם הראשונה שלו: איך שמע בחוץ את נהמת הקהל ההולך וממלא את היציעים, איך נדחק בכניסה עם כולם, איך טיפס ליציע, אבל בעיקר את אותו רגע קסום שבו יצא מהמנהרה וכר הדשא נפרש מתחתיו בעוד שאגת הקהל מכה באזניו. גם לי יש זיכרון כזה. אפילו כמה, כיוון שכל איצטדיון שהגעתי אליו בפעם הראשונה סיפק לי מעין שידור חוזר של הזיכרון הזה.

אבל בכניסה ל"אמסטרדם-ארינה" זה לא היה שידור חוזר. זה היה הדבר האמיתי, בלייב, על מסך ענק ובדולבי סראונד. הרגשתי כאילו נולדתי מחדש וכאילו אני נכנס בפעם הראשונה בחיי לאיצטדיון כדורגל. בעצם, זה היה ממש כך: עד עכשיו לא הייתי באמת באיצטדיון - הייתי רק בנסיונות פאתטיים להתיימר להיות איצטדיון. באיצטדיוננו הלאומי ברמת-גן, למשל, יש בערך אותו מספר מושבים כמו בארינה, אבל יחי ההבדל. מהפעם הראשונה שלי באיצטדיון רמת-גן אני זוכר בעיקר את ריח השתן שהיכה בי בכניסה למנהרה בדרך ליציע המזרחי המגעיל (עוד לפני שהיו בו מושבים. לא שזה שינה הרבה, אגב). מהארינה אני לא ממש זוכר הרבה - וזה קרה לפני פחות משבועיים. אני רק זוכר תאורה חזקה, את המנון ליגת האלופות ("דה צ'מפיונס!!") מתנגן ברקע, את שירת הקהל ואת עשן הזיקוקים. הכל די מעורבב בראש. קצת כמו טריפ טוב, אפרופו אמסטרדם. אבל בעיקר אני זוכר את הגודל, את היציעים התלולים שעוטפים אותך מסביב ושכל דימיון בינם לבין היציע המזרחי (או המערבי, המחודש) בר"ג הוא שלשניהם נהוג בדרך כלל לקרוא "יציע".

המשחק לא כל כך חשוב כרגע. נגמר 2:2 ושתי הקבוצות יצאו מרוצות. אין הרבה מה להגיד על המשחק עצמו חוץ מזה שאני שמח שהפעם הראשונה שלי לפחות לא הייתה עקרה מגולים.

אחרי שהמשחק נגמר וההתלהבות קצת שככה נשארתי עם ההרהורים. כרגיל, סיטואציות כאלה מותירות אחריהן איזה משקע של דכדוך. הפעם הוא נגע לכך שבפעם הראשונה הרגשתי על גופי חובב הכדורגל את המרחק שלנו מאירופה הקלאסית. ואני מדבר כרגע רק על כדורגל - בדרך כלל אני לא אדם שמתבטל בפני בני-תרבויות אחרות. לרוב יש לי את היכולת (המבורכת, אני חושב) להקפיד על סוג מסויים של יחסיות. אתם יודעים, אין לשפוט חברה ותרבות אלא על רקע הזמן והמקום וכל הבלה-בלה האנתרופולוגי הזה. בניגוד לכמה דוגמאות רופסות של בני-עמנו שעוד לא יצאו מהגטו (וחלק עוד תקועים בשטעטל) אני לעולם לא אטען שהאירופאים טובים מאיתנו (הם לא, אגב) אבל מה לעשות שכל נים בגופי זועק אחרת על רקע החוויה בארינה של אמסטרדם?

צרחנים שצורחים וצרכנים שבורחים

היציעים בליגה הישראלית מתרוקנים. זו עובדה ידועה. "ידיעות אחרונות" דיווח אתמול שרק כעשרת-אלפים צופים הגיעו ל-4 משחקי ליגת העל שהתקיימו בסוף השבוע. "ידיעות" גם לא מפסיק לספר לנו בתקופה האחרונה על האלימות הגואה במגרשי הכדורגל ומצפה מאיתנו שנעשה לבד את החיבור ההגיוני בין שתי התופעות.

מבחינת רמת האלימות ואופן הטיפול בה (או האי-טיפול בה) ישראל מצוייה במקום דומה לזה שבו הייתה אירופה לפני 20 שנה בערך. העניין הוא שגם בתקופות האלימות ביותר של הכדורגל האירופי, וגם בתקופות שבהן הוא התדרדר לתהומות מבחינה מקצועית (בעיקר בתחילת שנות ה-90), עדיין הגיעו הרבה צופים למשחקים.

מה ששוכחים אלה שמספרים לנו על ירידת מספר הצופים במשחקי הליגה הישראלית הוא שב-20 ומשהו השנים האחרונות הצופים לא בדיוק נוהרים למשחקים. לאלימות אין קשר לירידה הזאת. כלומר, היא ללא ספק מבריחה את השפויים האחרונים שעוד מוכנים ללכת למשחק, אבל זהו כבר השלב האחרון של התהליך, לא המניע שלו. האלימות גואה כי כרגע מי שעוד הולך למשחקים הם אותו "קומץ" אלים שעד עכשיו התפרץ רק לעיתים רחוקות יותר כיוון שהיו בקהל מספיק גורמים ממתנים. הגורמים האלה כבר לא שם. נשארנו עם הקומץ.

לא, הסיבה לכך שישראלים כבר לא הולכים למשחקים נובעת בדיוק ממה שתיארתי בחלק הראשון. נמאס לנו להיות פראיירים. אנחנו רואים משחקים בטלוויזיה, נוסעים לחו"ל, לאירופה, מבקרים באיצטדיונים הכי נחשבים בעולם ונמאס לנו. לא מוכנים יותר לבלוע את הבלוף הזה. מי שהיה אפילו פעם אחת באיצטדיון באירופה לא מוכן יותר לשבת באורווה של פתח-תקווה או אפילו בבלומפילד המשופץ. לא להאמין, אבל יש בישראל מרד צרכנים אמיתי שנמשך כבר יותר מעשור. הטרגדיה היא שמי שמספק את המוצר - הקבוצות, ההתאחדות - עוד לא הבין את זה. במקום זה הם מנסים למכור פירורים אחרונים של הביסקוויט העבש הזה לטלוויזיה. שיהיה להם בהצלחה. גם לזה יהיה סוף.

אין לנו מושג, או: עניין של טרמינולוגיה

אומרים שאחת הבעיות המרכזיות של הכדורגל הישראלי (והספורט הישראלי בכלל) הוא היעדר מתקנים הולמים - איצטדיונים, מגרשי אימונים וכו'. זאת כמובן בהשוואה לאירופה. תמיד לאירופה. אפשר לטעון שזה רק סימפטום ולא הבעייה עצמה, אבל אני לא אדבר על זה עכשיו. כרגיל, אני אוהב לבחוש במילים ובמושגים ולנסות להוציא מהם את המשמעויות הנוספות שפועלות בחלק האחורי של התודעה. בחלק המעניין.

"מתקנים". תהיתי בשבוע האחרון ביני לבין עצמי מדוע נבחרה דווקא המלה הזאת כדי לשמש את התקשורת הישראלית כמושג כולל לאיצטדיונים, מגרשים, אולמות ספורט, ציוד, ובעצם כל מה שהוא לא בבחינת חומר אנושי (עוד מושג מעניין שלא נדון בו עכשיו). עבורי, האסוציאציה הראשונה ל"מתקנים" היא של מתקנים בלונה פארק או אולי בגן שעשועים שכונתי, אבל זו כנראה לא האסוציאציה של עורכי מדורי הספורט. יש ב"מתקנים" משהו צנוע, לא-מתיימר, מסתפק במועט. יש לה צליל של ישראל לפני שמלחמת 67' הוציאה אותה מדעתה. מעין שריד מושגי של עולם שהיה ואיננו (ואולי לא היה באמת). תמיד חשבתי שהסיבה שאיצטדיוני הכדורגל שלנו מכונים בצניעות "מתקנים" היא כי הם לא באמת איצטדיונים. שהרי המושג "איצטדיון" הוא מושג בעל קונוטציות עמוקות ורחבות בהרבה. אם "מתקנים" היא מקסימום שריד של "ישראל הישנה" הרי ש"סטאדיום" היא מלה עתיקה שמגיעה אלינו מהקצה השני של ההיסטוריה, נושאת אחריה שובל ארוך של אסוציאציות ודימויים תרבותיים, חלקם מיתיים, שמצטלבים עם כמה מהמאורעות הדרמטיים ביותר בתולדות האנושות. איצטדיונים היו שם מאז ומעולם, מארחים קרבות גלדיאטורים אדירים (שנמצאים בתודעה התרבותית שלנו יותר משהם היו באמת), אסיפות פוליטיות הרות-גורל, מופעי רוק המוניים, אולימפיאדות שנחרתו בזיכרון הקולקטיבי (היטלר וג'סי אוונס בברלין) ועוד כמה אירועי ספורט בלתי נשכחים וגם טראגיים.

אני לא מצליח לחשוב על שום אירוע היסטורי הרה גורל שמתקשר עם "איצטדיון" ישראלי. פה, אסיפות פוליטיות נערכות בכיכרות, מופעי רוק בפארק ואולימפיאדה? אומרים שב-2012. (רגע, אני עושה הפסקה כדי לצחוק).

בקיצור, לקרוא למתקן-כדורגל בישראל "איצטדיון" פירושו להעליב את האיצטדיונים האמיתיים שנמצאים מעבר לים ולקרוא לאמסטרדם ארינה ודומיו "מתקנים" זה בסדר רק אם זה על בסיס האסוציאציה שלי - של פארק שעשועים. כמו המתקנים האלה גם הם מלהיבים, משכרי חושים, מעוררי אדרנלין וכשאתה יורד מהם אתה רק שואל מתי כבר הפעם הבאה. ואם יש לך קצת בחילה, זה כנראה כי שתית יותר מדי בירה - מוצר שלמיטב זכרוני אינו נמכר במגרשי ארצנו, וכנראה טוב שכך: בניגוד לאירופה האלימות שלנו היא אה-לה-נטוראל, בלי תמיכתו של האלכוהול. אבל גם זה יבוא.

המתקנים בישראל הם במקרה הטוב רכבת שדים. מתקני בלהות. במקרה הפחות-טוב הם מכוניות-מתנגשות. בלי הגומי מסביב. ואת הכדורגל הישראלי כולו אפשר להמשיל לספינת הפיראטים. בלי הספינה.

במחשבה שנייה, גם "מתקנים" הוא מושג בעייתי. כשבוחנים את השורש, ת.ק.ן, נזכרים שמתקנים אמורים להיות משהו מתוקן, תקין, תקני, שעומד בתקנים. זו מלה שמרמזת על יציבות, על תכנון, על ארגון. אין שום דבר מאלה ב... ב... אתרים-שבהם-נערכים-משחקי-כדורגל-בישראל. לפיכך, תוחלף המלה התמימה "מתקנים" ב"מִפגעים" ושלום על ישראל. או שלא. כנראה שלא.

להתראות בשנה הבאה באמסטרדם הבנוייה.