| 12/2005
דברי ימי ישראל, ספר נ"ז, פרק י"ב
...ויהי ביום ההוא, ויקם אריאל מלך ישראל וייטוש את משכנו מזה ימים רבים ויתיישב בקדימה. ותרעש הארץ מאד, יען כי נטל עימו המלך את שרי-אלפיו על נשותיהם וטפם וצאנם וכן את בנו-בכורו אשר אהב עמרי בן-אריאל הנודע לשמצה, והותיר את ביתו-משכנו כטרף בידי אנשי מדוחים ועם-הארץ וחורשי רעתה של הממלכה...
...ויקומו הסופרים וימשכו בעטם ויקלסו ויגדפו את המלך כי זכרו לו חרפת נעוריו. ויהללו אותו סופרים אחרים ויאמרו כי הנה קם ועשה מעשה אשר ייזכר עוד ימים רבים ויעשהו לגדול מלכי ישראל מאז המלך דוד השני.
ויקומו גם אנשי בית-ימין ובראשם בנימין בן-נתן שר-הכספים בממשלת אריאל הראשונה, ויאמר מעל כל בימה כי "חטא ושחת המלך מאד ויחטיא גם את שריו ואת העם כולו והיה מסכן את שלום הממלכה ומבקש למסרה לעמלק". ויחרו-יחזיקו אחריו שאר אנשי בית-ימין ויבקשו להטיל מורא בלב העם. אך העם לא שעה להם כי אהב מאד-מאד את המלך אהבה עזה....
ויהי בירושלים איש אחד, שאול המופזי שמו, שר-צבאותיו של המלך אריאל.
וייפן המלך אל שאול ויבקשו לבוא עימו להתיישב בקדימה. ויגד אליו המלך לאמור: "זכרתי לך חסד-נעורים יען כי הלכת אחרי במדבר בארץ לא זרועה ובישימון העזתי, והיית לי כאח. והלכת אחרי ועשיתיך שר-צבא והרביתי ממונך וכבודך במאד-מאד".
ויען שאול: "בי נשבעתי אדוני כי לא אעשה כדבר הזה, יען כי אהבתי את ביתי עד מאד ואשאר בו לעולמים ואתמודד גם אני על המלוכה". וייפן המלך מעליו ויתנחם בשריו הנאמנים לו מאד.
...והנה חלפו ימים מעטים וירא שאול המופזי כי נתמעט בית-ימין עד מאד וירד כבודו ואפסה תקוותו לזכות במלוכה וכי קצרים ימיו כשר-צבא. ויפן כה וכה וירא כי אין איש עוזרו. והיה משטה בעם לאמור כי לא יעשה כמעשה אשר ביקשהו המלך לעשות. ותנוח דעתו של העם ושל סופריו כי איש תם היה שאול וישר ומכובד עד מאד.
ויהי ביום ההוא ויכנס שאול המופזי שר-צבא אשר לאריאל את הסופרים ויאמר אליהם כדברים האלה: "אף כי אמרתי וחזור אמרתי שלא אעשה כמעשה אשר ביקשני המלך לעשות, הריני עושה כמעשה הזה ואקום ואטוש את בית-ימין יען כי נעשה מקולקל במאד-מאד ורוח רעה שורה עליו".
ויתמהו הסופרים על הדברים האלה ויקלסוהו ויגדפוהו כי לא נראה כדבר הזה בישראל. ותרעש הארץ מאד. ויקומו הטוענים למלוכה ויאמרו כי החטיא המלך אריאל את ישראל וישחתהו ואף איש תם כשאול מעוד מעד.
והעם רואה את הקולות ויהגה בליבו בדבריו של קוהלת בן-דוד מלך בירושלים אשר אמר עוד בימים ההם כי אין חדש תחת השמש.
ויהי לילה ויהי בוקר והנה נשתכח מלב העם כל הדברים האלה ויאהב את המלך ויכבדו וישתחווה בפניו וירוממו במאד מאד...
...ויקם איש תם אחד, ישי בן-זאב שמו, תלמיד חכם ועול-ימים ויאמר: "צא ולמד כי יצא שאול לחפש מלוכה ומצא חמורים". ויגחך ויפהק ויהי מרוצה מעצמו עד מאד...
ויתר הדברים הלא הם כתובים בספר דברי ימי הממלכה.
| |
 עם מומחים כאלה מי צריך אויבים
אתמול, בתכנית של לונדון וקירשנבאום בערוץ 10, התארח ח"כ בנימין בן-אליעזר שנקרא לומר כמה מילים על התזזית הבטחונית שאחזה לפתע במפלגת העבודה לאחר הפיגוע בנתניה.
פואד, בהופעה תמוהה למדי, בירך את עמיר פרץ על כך שראה לנכון לזמן את הביטחוניסטים של העבודה לדיון אודות המצב הביטחוני. "לא צריך להתבייש להזמין אנשים שזוהי מומחיותם. מנהיג נמדד ביכולתו לאסוף סביבו מומחים" היגג פואד (לא בדיוק במילים אלה אבל בזו הרוח), ומיהר לציין מיהם אותם מומחים: ראש השב"כ לשעבר והאלוף במיל' עמי איילון, האלוף במיל' מתן וילנאי, ניצב בדימוס אריה עמית, האלוף במיל' דני יתום ותא"ל במיל' אפרים סנה. מפאת צניעותו לא ציין (תא"ל במיל') בן אליעזר גם את עצמו.
אה כן, והעיתונות ידעה לספר לנו ש"גם אהוד ברק היה במקום, אך לא נכנס לדיון" (מה?)
ואני תוהה: מדוע בעצם חייב דיון בטחוני לכלול חבורה כרסתנית של גנרלים במיל'? מאיפה ההנחה הכאילו-מובנת-מאליה שכל פורום בטחוני חייב לכלול רק את אנשי מערכת הביטחון (לשעבר או בהווה)?
זה משגע אותי: כיצד בדיוק מיגרו אנשים אלה את הטרור עד כה? מה הם בדיוק עשו עד היום שהופך אותם למומחים בתחום? אם אני עושה להם ראיון עבודה לתפקיד של "ממגר טרור", מה הם יכולים לציין בקורות החיים שלהם מתחת לסעיף "נסיון קודם בתחום"? מאיפה שואב הח"כ פואד את הזחיחות הזאת?
והנה מתגנבת לה מחשבת הכפירה: האם יכול להיות שמדובר בעצם באנשים שיותר משתרמו לחיסול הטרור, תרמו בעצם להשרשתו, העמקתו והחרפתו? האם יכול להיות שהטרור ממשיך להשתולל מפני שעד היום הופקד (או הופקר) הטיפול בו בידי גנרלים ובידיהם בלבד?
תטענו מיד: והלא מדובר בעניין של ביטחון המדינה ואזרחיה - מי מתאים יותר לעסוק בכך אם לא אנשים שכל חייהם הוקדשו לצבא וביטחון?
אז הנה מבזק חדשות: טרור הוא הכל חוץ מאשר עניין צבאי. הטרור סותר לחלוטין את כל מה שהוא צבאי-קלאסי. הדינמיקה שלו שונה, הכללים שלו שונים, המוטיבציה שמאחוריו שונה, המטרות שלו אחרות, כלי הנשק שלו אחרים, דפוסי הפעולה שלו שונים.
בקיצור, אם יש מי שלחלוטין אינו מתאים לטפל בטרור- הרי שזה הצבא.
אבל הצבא הוא כרגע הכלי היחידי העומד לרשותנו. מה עושים? ראוי אפוא שמי שיפעיל אותו לא יהיו בכיריו לשעבר, אלא אנשים שראייתם שונה, אחרת, מקורית; אנשים שאינם רואים את המציאות רק דרך כוונת הרובה או מסך המכ"מ או המצלמה הקטנה שמחוברת למזל"ט.
משל למה הדבר דומה? להנחה שהטיפול בפשיעה הוא תפקידה של המשטרה בלבד. אתם אולי תרימו גבה, אבל כדי לצמצם את הפשיעה לא מספיקה עבודת משטרה יעילה, אלא בעיקר כלים חברתיים שונים: חינוך (וחינוך ועוד פעם חינוך), יצירת מקומות תעסוקה, חקיקה נכונה ועוד המון גורמים. המשטרה מטפלת בפשיעה רק כאשר היא פורצת, היא לא גודעת אותה משורשיה.
כזה הוא גם היחס שאמור להיות בין צבא לטרור.
אז תעשו לנו טובה ותוציאו את הביטחון מהידיים של הגנרלים. בעיקר אתה, החבר פרץ. בפעם הבאה שאתה עורך דיון בטחוני, אל תתבייש להזמין גם את, נניח, פרופ' ברוורמן, יולי תמיר ושלי יחימוביץ' - כוכביך הנוצצים. ובכלל, לא הייתי מתנגד לראות גם כמה נשים בדיון כזה.
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
