| 2/2005
לשוט בנהר החיים
אני קורא עכשיו את ספרו הנפלא של ג'רום ק. ג'רום "שלושה בסירה אחת (מלבד הכלב)" בתרגומו המוצלח של דני קרמן המלווה בהערות מחכימות אודות התקופה והסביבה שבה מתרחש הסיפור (מה שמכונה "הספר המוער").
את "שלושה בסירה אחת", בתרגומו הישן, קראתי בפעם הראשונה והאחרונה לפני כמעט 20 שנה (מבעית אותי לחשוב שאני כבר יכול להתייחס בטבעיות כזאת לדברים שעשיתי "לפני 20 שנה"). אז הגעתי אליו בעקבות הספר "לשוט בקליפת אבטיח" של אהוד בן-עזר שכולו הומאז' מרנין ל"שלושה בסירה אחת". הפעם הגעתי אליו בעקבות ביקור שגרתי ב"דיונון" - עוד חנות שאני לא יכול להכנס אליה בלי לצאת עם לפחות שני ספרים באמתחתי.
מקסים אותי בכל פעם מחדש לגלות עד כמה ספר משנה לחלוטין את מהותו כאשר קוראים אותו בתקופות שונות של החיים. בתור מי שקרא ספרים "של מבוגרים" בילדותו, אני חש בהבדל הזה ביתר שאת. כמו לקרוא אותו שוב בפעם הראשונה.
כילד, "שלושה בסירה אחת" הקסים, סקרן ובעיקר הצחיק אותי. הרבה מתוכו לא הבנתי, כמובן. כמבוגר הוא ממשיך לעשות את כל אלה ויותר. אגב, יש לי הערכה עצומה לסופרים שמצליחים בכתב בלבד ובלי שום אלמנט אחר לגרום לי להתפקע מצחוק (מי שלא שמע אותי חוטף התקפת צחוק בשירותים לא שמע שמחה מימיו). אבל מעבר לכך, קריאת הספר בנקודה שבה אני מצוי ברגע בחיים הופכת אותו לחוויה אחרת לגמרי. כיום, אני מסוגל לראות את ההתרחשות העלילתית כולה מתוך זווית אחרת לגמרי אבל - בגלל שגם קראתי אותו בילדותי - בלי להחמיץ את הזוית הילדותית, התמימה.
הספר נכתב בסוף המאה ה-19, שכבר סיפרתי פה על חיבתי הגדולה אליה. אין ספק שקול אותנטי מהתקופה עולה בערכו על כל עבודת מחקר או ספר היסטוריה משמים. בקריאה של ספרות כזאת כזאת מקבלים שניים במחיר של אחד: גם הצצה לעולם שהיה ואיננו (או הולך ונעלם) וגם בידור נטו.
עד כאן זו היתה הקדמה. אני רוצה להביא לכם קטע מתוך הספר שתפס אותי במיוחד. זהו לאו דווקא קטע מצחיק אלא משתייך לקטעים היותר הגותיים-פיוטיים שהספר משובץ בהם לרוב, והוא מכיל בתוכו תפיסת עולם שלמה שבעיניי לפחות היא אידיאלית. ניסיתי לקצץ אותו אבל נאלצתי להביא אותו כמעט בשלמותו.
שלושה בסירה אחת (מלבד הכלב) / ג'רום ק. ג'רום
תרגום: דני קרמן
[ג'רום, ג'ורג' והאריס מתכננים את מסעם בנהר ומנסים להחליט מה לקחת עמם - י.]
"ג'ורג' אמר: "אתם יודעים, בחרנו בדרך לא נכונה. אנחנו לא צריכים לחשוב על הדברים שאנחנו יכולים להשתמש בהם, אלא רק על הדברים שלא נוכל להסתדר בלעדיהם."
לפעמים ג'ורג' מדבר בהגיון. זה מפתיע. אני קורא לזה חוכמה צרופה, לאו דווקא בעניין שלפנינו [שיט בנהר - י.] אלא בקשר לשיט שלנו בנהר החיים באופן כללי. כל כך הרבה אנשים במסע הזה ממלאים את סירתם עד כדי טביעה בערימות של דברים טפשיים, שהם בטוחים כי הם חיוניים לנוחותם ולהנאתם, אבל למעשה אלה הם גרוטאות שאין חפץ בהן.
"איך הם מעמיסים על סירתם המסכנה [...] ערימות של בגדים יפים ובתים גדולים ומשרתים מיותרים וגדודים של ידידים שלא אכפת להם זה מזה, ומיני בידור יקרים שאיש לא נהנה מהם, ואופנות ונימוסים, יומרה וראוותנות, והמטען הגדול מכל, הפחד מה יגידו השכנים, מותרות מעיקים עד זרא ותענוגות משעממים, ריקנות צרופה [...].
אלה גרוטאות,ידידי! [...] השלך אותן מהסיפון! זה מכביד כל כך על החתירה בסירה ואתה כמעט מתעלף מהמאמץ.[...] אין לך רגע אחד של שקט וחופש מחשש ודאגה, אף פעם אתה לא מוצא דקה לנוח או סתם לחלום [ישי: ספר לי על זה]. אין לך זמן לראות את צללי העננים המרחפים מעל פני המים, את קרני השמש משתעשעות באדווה או את העצים הגדולים שעל הגדה, הצופים אל דמותם המשתקפת במים, או את היערות הירוקים-זהובים, או את חבצלות המים הלבנות-צהובות, או את הרוח בקני הסוף, או את קני הגומא, או את הסחלבים, או את פרחי אל-תשכחיני הכחולים.
השלך את הגרוטאות ידידי! אל תכביד על סירת חייך, שים בה רק מה שנחוץ לך; בית חם ותענוגות צנועים, חבר אחד או שניים הראויים לשמם, מישהו שתאהב ושיאהב אותך, חתול, כלב, מקטרת אחת או שתיים, אוכל במידה הנחוצה, לבוש במידה הנחוצה, ומשקה קצת יותר מהנחוץ, כי הצמא מסוכן מאד...
וכשתעשה כך, תיווכח לדעת כמה קל להשיט את הסירה, והיא לא תתהפך בקלות, וגם אם תתהפך, לא נורא, ציוד טוב ופשוט לא מתקלקל במים. יהיה לך פנאי לחשוב וגם לעבוד. פנאי לגמוע משמש החיים. פנאי להקשיב למוסיקה השמימית אשר מפיק אלוהים ממיתרי לב האדם. פנאי ל...
אני מצטער, סליחה, פשוט נסחפתי."
[סוף ציטוט]
וזו כל התורה כולה על רגל אחת.
והלואי שזה היה פשוט כל כך.
ותחשבו על כך.
| |
 תשובות לשאלון השבועי
קבעתם עם בחור/ה נאה/ה בשוק רמלה לוד ביום שישי אחר הצהרים (כדי שלא יתנגש עם הערב כיתה).פתאום אתם נזכרים ששוק רמלה לוד הוא לא ברמלה ולא בלוד. נכון שזה טפשי?
זה בסדר, גם האימפריה הרומית הקדושה היתה לא אימפריה, לא רומית ולא קדושה.
קורה.
נגיד אתם הולכים ברחוב ופתאום ספר של בני גורן נופל עליכם מהשמיים פתוח בדיוק בעמוד 435מהי תגובתכם?
לאחר שאתאושש מהמכה אני מניח שאשאל עוברים ושבים מי זה לעזאזל בני גורן.
נגיד לשכנים יש כלב שנאוצר (שנאוצר זה סוג של כלב) אימתני (אימתני זה סוג של מילה מקבילה למפחיד)נכון שהוא מפחיד?
כן, ולו רק בגלל השם הגרמני. אפילו יותר מפחיד מרועה גרמני.
אתם האנשים האחרונים על כדור הארץ.נכון מבאס?
בכלל לא מבאס! אפשר להסתובב בעירום.
אתם מביאים ביד פתאום נכנס יגאל שילון עם שרה’לה שרון.נכון מבאס?
כן, אם יש לך קטן.
בהתחשב בזה שאתם סוטים, נכון שהתגרתם נורא מהשאלה האחרונה?נכון?
כן, בעיקר אם יגאל שילון עישן סיגר באותו רגע.
אם אתם קוראים את השורות האלה יש לכם יותר מדי זמן פנוי.אז כשאלה אחרונה הנה משהו שיאתגר את הבינה (בינה זה סוג של כלב) שלכם:מהיא משמעות החיים בשלוש מילים, אות אהוי וצחי בוקשסטר:
החיים זה חרא.
מה הקשר לצחי בוקששתר?
גם הוא.
החלטתם לעצב מחדש את החדר. פתאום נשמעת דפיקה בדלת.אתם פותחים וזאת השכנה שמבקשת כוס סוכר.אתם: א. רצים להתלבש ב. דליה איציק ג. יפית ד. אחר
אני רץ להתלבש כמו דליה איציק ומבהיל את השכנה כך שלא תחזור יותר.
אלא אם כן היא כוסית.
(אך זה לא המצב במקרה של השכנה שלי. ברררר)
ערב הסעודית פיתחה פצצת אטום, המלחמה הקרה חוזרת, נאצים השתלטו על קנדה, בריסטני ספירס מתה, הרבה תימנים עלו לארץ בספינות ויקינגים, אבא חזר בתשובה ועכשיו הוא צייר,נפתח חוג קרמיקה למתקדמים במתנ"ס ונכון שלכם לא אכפת?
דווקא כן אכפת לי. טעיתם בסדר האירועים. הוא צריך להיות הפוך. הנה סדר האירועים מתוך הספר העתידי "המאה ה-21 על קצה המזלג" (מהדורה שלישית, 2135)
הכל התחיל כאשר נפתח חוג קרמיקה במתנ"ס. אבא, לכששמע על כך, לא ידע את נפשו מרוב כעס (פעם הוא נכווה מתנור של קרמיקה ומאז הוא מטיף ללא הרף כנגד המפגע הבטיחותי הזה) והחליט במחאה ללמוד ציור כדי שיוכל לפתוח חוג ציור מתחרה ולמשוך אליו את שוחרי האמנות המקומיים.
אלא שהוא הצליח מעבר למשוער: תימנים, ששמעו על חוג הציור החדש של אבא, מיהרו לעלות לארץ כדי ליטול בו חלק. הפולקלור העממי מספר שהם באו בספינות ויקינגים אך למעשה הם באו בספינות רגילות, התנהגו כמו ויקינגים שיכורים והרסו את תאי השינה בספינה.
מה שהם לא ידעו, זה שהחוג הוא חוג ציור. פשוט, זה שסיפר להם על כך, שהיה גם הוא תימני, אמר "סיור" והם חשבו שמדובר בחוג של טיולים בארץ.
כשנודע להם שמדובר בחוג ציור, הם החלו להתפרע. המהומות התפשטו לכל הארץ ובמהלכן נהרגה הזמרת הפופולרית בריטני ספירס שהיתה בביקור בצפת במסגרת חוג הקבלה (במלעיל) שלה כאשר תימני זועם חבט בראשה עם צרור גת (צמח שתימנים נוהגים ללעוס את עליו. כנראה מדובר היה בסוג של פולחן).
הרוצח נמלט לקנדה וביקש מקלט מדיני. ממשלת קנדה סירבה לבקשתו ושלחה אותו חזרה לישראל. האופוזיציה הקנדית השתוללה והודיעה שהדבר לא יעלה על הדעת ובתמיכת התקשורת העויינת הצליחה להביא לבחירות חדשות. התוהו-ובוהו הפוליטי הביא בסופו של דבר לעלייתה לשלטון של המפלגה הנאצית הרדומה (עד אז) בקנדה.
עם עלייתם החלו הנאצים לתבוע מישראל כי תחזיר לידיהם את הרוצח התימני, ולא, תפתח קנדה במלחמה נגדה. ישראל הודיעה כי "אינה מתכוונת לשאת ולתת עם נאצים". או אז עברה קנדה לאיים על ארה"ב כדי להפעיל לחץ עקיף על ישראל.
ארה"ב, שלא רצתה להתפס ממצמצת ראשונה, העבירה החלטת-בזק במועצת הביטחון של האו"ם לצאת למלחמה נגד קנדה (צרפת הצביעה נגד) כשהיא נהנית מקואליציה רחבה של בריטניה (שקיוותה לקבל בחזרה חלקים מקנדה), גרמניה (היתה להם ברירה?), רוסיה (כי יש מלחמה, אז למה לא, בלאט). סין נמנעה.
המלחמה כונתה "המלחמה הקרה" כיוון שהתנהלה על אדמת קנדה במהלך החודשים דצמבר-פברואר. מכאן כמובן צמח מטבע הלשון האירוני המקובל בימינו "המלחמה הקרה חזרה".
הנאצים הקנדים הוכרעו, אולם מספר מדענים הצליחו להמלט לערב הסעודית ולסייע לה לפתח פצצת אטום באמצעותה איימה על ישראל והצליחה להביא בסופו של דבר להסגרתו של הרוצח התימני לסעודיה (בתווכה של צרפת).
הרוצח נשפט, זוכה, קיבל אזרחות כבוד של ערב-הסעודית ומת בשיבה טובה.
סוף.
| |
תאוריית הגשר (2)
לפעמים יש לי הזיות שאני נביא. שאני ישו הבא, מוחמד החדש, משה רבנו המודרני.
לפעמים אני נתקף בשיגעונות ושגיונות גדלות מרהיבים בהם אני צועד כענק בינות עמק וגיא, עוקר הרים ממקומם וטוחנם זה בזה.
בדרך כלל אני צונח ברכות לקרקע המציאות העגומה כאשר מתכווץ לי שריר באמצע משחק כדורגל עם החבר'ה או כאשר פרדי נושך אותי חזק ומזכיר לי שכולנו בני-תמותה.
אבל לפעמים אני מקבל הוכחה, מעין סימן, שגם אם אינני ענק בן-ענקים וגם לא מתנתה של אמא-טבע לאנושות הרי שלפחות משהו מרוח הנבואה והניצוץ האלוהי שורים עלי.
טוב, מספיק לקשקש.
בתזמון מרהיב לפוסט הקודם שלי, וכאמור, כנראה בכוחה העצום של הנבואה, התפרסמה היום "בידיעות אחרונות" כתבה קודרת אודות מצב הגשרים בישראל. מסתבר שגשרי ארצנו הותיקים מטים לנפול. בעוד גשרים אמורים להיות בעלי תוחלת חיים של כ-120 שנה, הגשרים בארצנו שובקים כבר בגיל 30-40. חלק מהם כבר עברו את הגיל הזה. מאד ישראלי מצידם, אגב. כמו הישראלים גם הגשרים פה נוטים לסיים את חייהם ברעש ובאופן טראגי. מי שסוחב ומגיע לשיבה טובה עושה זאת כשהוא כבר אכול מרורים , מתוסכל ומבקש נפשו למות כבר ורק שתיחסך ממנו חרפת מצבו האומלל.
אני הראשון להבין ולקבל את הטענה שמרבית הגשרים האלה נבנו בתקופה אחרת, כשארצנו היתה קטנה, אמיצה, ספרטנית, דלת-אמצעים, דלילת תנועה ועוד בטרם הפכה לאימפריה שהיא היום. אבל סהדי במרומים אם אני מבין מדוע אנשים כאיסמברד ברונל מהפוסט הקודם בנו כבר במאה ה-19 גשרי-ענק שעומדים עד היום ואילו מחלקת העבודות הציבוריות בישראל במחצית השנייה של שנות ה-20 לא מסוגלת להרים גשר מצ'וקמק שיחזיק מעמד יותר מ-30 שנה (או אם מדובר בגשר שפירים ז"ל - שלא יקרוס עוד לפני שסיימו לבנות אותו).
יש משהו מאד סימבולי בגשרים. משהו שמעורר (בי לפחות) אסוציאציות מאד חזקות. שהרי גשר גם מסייע להתגבר על מכשולים, גם מחבר בין שתי נקודות שהטבע לא ייעד אותן להיות מחוברות, וגם מפריד בין שני דברים שרצוי שלא יחצו זה את דרכו של זה (כביש ומסילת רכבת למשל, או ספורטאים יהודים ושפכים תעשייתיים). ולכן, יש בהתמוטטות של גשר או בגסיסתו המתמשכת, הרבה יותר מ"סתם" סכנת נפשות לאומללים שיהיו בסביבה. זה כבר מעורר חרדה קיומית אמיתית בעוצמה ובמימדים הרבה יותר רחבים ויותר מהותיים מכל תמהוני-ימין קיצוני או מחבל.
אז קחו עוד נבואת-זעם אחת, אבל הפעם אני לא מתיימר להסתמך על ניצוץ אלוהי אלא רק על עיניי ואזניי: מדינה שלא יודעת לתחזק את גשריה היא הרבה יותר מסתם מדינה מבולגנת של "סמוכניקים" - היא מדינה שאיבדה את הדרך.
ובבניין ציון (ותחזוק גשריה) ננוחם.
| |
לדף הבא
דפים:
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
