מושב לצים - הבלוג של ישי

הנה תמונה שחבל להכביר עליה מילים.

מעניין שאת הרשימה הראשונה בבלוג שלי החלטתי לכתוב דווקא ביום שבו חוסל השייח אחמד יאסין. זאת למרות שנרשמתי באתר כבר לפני כמה חודשים.

ולא שלא היה על מה לכתוב. היה, אבל משהו באירוע הזה ובעיקר בתגובות אליו כפי שעולה מאתרי החדשות הקפיץ אותי לכאן כדי להגיד את מה שיש לי בתקווה שמישהו שומע.

וגם אם לא, לא נורא.

התגובות באתרי החדשות לחיסולו של יאסין נעות על הציר ההו-כה-צפוי של "כל הכבוד!" מצד אחד ל"למה זה היה טוב" מהצד האחר.

אל מול הטענה כי החיסול יגביר את הטרור מתייצבת כהרגלה הטענה של "המחבלים לא צריכים סיבות".

ייאמר מייד שכותב שורות אלו נמצא קרוב יותר לקוטב של "למה זה היה טוב" אבל לא בדיוק.

מה שמטריד אותי, כרגיל במקרים כאלה, הוא הנטייה שלנו לפישוט של הדברים, לבחינה חד-מימדית של האירועים.

ברור שחיסולו של יאסין לא ימגר את הטרור. ספק אם גם יתן לו מכה מוראלית או יוריד את ראשו.

נהפוך הוא: אם כבר, זה מעניק מוטיבציה וזריקת-מרץ לטרור.

עד כאן הטיעון שלי לא שונה מטיעוניהם של שאר השמאלנים-יפי-הנפש. מפה אני מבטיח להיות מקורי יותר.

הטעות של מבקרי החיסול היא שהם.... מבקרים את החיסול.

כי באמת, איך אפשר להתאונן על חיסולו של אדם כיאסין? ואיך אפשר לעשות את זה בלי שישליכו עליך את גלימת "אוהב הערבים" הבזויה?

הטיעון כי החיסול יעודד פיגועים, גם אם הוא נכון - הוא חלש. המחבלים באמת לא צריכים סיבות ספציפיות לבצע פיגועים. אלו היו ויהיו עם או בלי חיסולו של יאסין או של כל נחש אחר.

הטענה הזאת חלשה בדיוק כמו הטענה שחיסולו של יאסין הוא "מכה לטרור". שתיהן טענות פשטניות שאינן רואות את התמונה הכוללת, הרחבה, ההיסטורית.

הביקורת אינה צריכה להיות נגד החיסול כי אם נגד חוסר התוחלת והתכלית של המדיניות הישראלית שהחיסול הזה (ואחרים) הוא אחד מפירותיה וסממניה.

משום מה אנחנו לא מצליחים להשתחרר מהמעגל הנצחי של פיגוע-תגובה-פיגוע-תגובה.

למה זה קורה? למה אנחנו כל כך צפויים? מה אפשר לעשות כדי לשבור את המעגל הזה?

לכאורה, התשובה היא פשוטה: להפסיק את החיסולים, להפסיק את המבצעים.

אבל התשובה הזאת חוזרת לויכוח התמידי וחסר המוצא שאיתו פתחתי את הקטע. כי באמת, מה נעשה? נשב בנחת ונספוג את הפיגועים? לא נגיב? לא נפעל? לא נלחם בטרור?

אבל אנחנו גם נלחמים בטרור וגם חוטפים על הראש. מנסים להבליג וחוטפים שוב.

המוצא חייב להיות אחר. הוא חייב להשתחרר מהשבלונה של פיגוע-תגובה-פיגוע.

לסיים את הכיבוש, זה המוצא. לצאת לאלתר משטחי יהודה, שומרון ועזה. להגביל למינימום את החיכוך עם האוכלוסיה הפלשתינית. (עם או בלי הסכם, זה לא משנה: הסכם אינו כופה מציאות. המציאות היא זו שבונה את הסכמי העתיד).

התשובה לכך היא צפוייה: זהו רק צעד ראשון מבחינתם. קודם הם יסלקו אותנו מהשטחים ואחר-כך מכל ארץ ישראל. "תכנית השלבים" המפורסמת.

התשובה הזאת מפחיתה מעוצמתה של התקווה. התקווה היא מכת המוות האמיתית לטרור. התחושה כי יש אי-שם עתיד טוב יותר חובטת בטרור בעוצמה עזה לאין-שיעור מעוד חיסול ממוקד.

כדי לחסל את הטרור אנחנו צריכים לבנות תקווה, ותקווה לא בונים באמצעות חיסולים ממוקדים בליבה של אוכלוסיה אזרחית. צריך להבין, המחאה הפלשתינית העממית נגד חיסולו של יאסין (או כל חיסול אחר לצורך העניין) אינה מכוונת ישירות לחיסול כי אם נגד העובדה שישראל עושה כרצונה וכבתוך שלה בשאינו שלה.

או במילים פשוטות יותר: המחאה הפלשתינית יוצאת נגד העובדה שישראל עושה מה שמתחשק לה בשטחים, בלי דין ובלי דיין.

כי הרי, נניח, מישהו היה מעלה על הדעת שמשטרת ישראל היתה מחליטה לחסל עבריינים ישראלים ע"י שיגור טיל על מכוניתם בלב רחוב הומה בתל-אביב? בודאי שלא, אבל בשטחים הכל מותר.

יציאה מהשטחים תחסוך מאיתנו את ההתלבטות הזאת. את הצורך להגיב לטרור בלב-ליבה של אוכלוסיה אזרחית.

נכון, הטרור הוא נבזי ומשתמש באוכלוסיה כמגן חי, אבל אנחנו טפשים שאנחנו בוחשים בתוך הסיטואציה העגומה הזאת.

יציאה מהשטחים לא תחסל את הטרור, בודאי שלא מיד, אבל היא תעניק לגיטימיות לפעולות שלנו נגדו. ובעיקר, היא תנטרל את הלגיטימיות שמעניקים בחברה הפלשתינית ובעולם כולו לפיגועים.

זה לא יקרה מיד. ארגוני הטרור עוד ימשיכו זמן רב לנסות ולפגוע בישראל. אבל זהו המצב גם עכשיו.

ההבדל בין עכשיו ל"אחרי הנסיגה" הוא שהתמונה המדינית תהיה שונה בתכלית. וההבדל העיקרי הוא שעבור העם הפלשתיני ידלק אור קטן של תקווה. אור קטן שיהפוך, מי יתן, לאש גדולה.

חשוב לי להדגיש: אני לא איזה חולם בהקיץ או איזה הוזה. תמיד החשבתי את עצמי לאדם ששתי רגליו על האדמה.

אני לא חולם על אירופה במזרח התיכון או על ניגובי חומוס נמרצים ברמאללה.

לא, החלומות שלי הם צנועים. כל שאני מבקש הוא סדר. לא שלום. עוד לא.

במצב הנוכחי הסדר נראה רחוק, אבל השלום נראה... בעצם, הוא לא נראה. 

כדי להגיע לשלום יש צורך קודם כל בסדר. מהו סדר? מצב שבו הכללים ברורים וכל צד יודע את מקומו.

המצב הנוכחי הוא כאוטי, חסר גבולות (תרתי משמע) ונטול חוקים וכללים מוסכמים. והמצב הזה יימשך כל עוד אנחנו יושבים בשטחים, כל עוד אנחנו מתעקשים להמשיך להתערבב ולהתחכך באוכלוסיה זרה, כל עוד אנחנו מסרבים לקבוע גבולות (ראה זה פלא: שוב תרתי משמע).