| 4/2009
החג של האשכנזים
אחותי סיפרה לי אתמול שכאשר היתה בכיתה ט' בערך, נתקלה לראשונה באדם שסירב לציין את יום הזיכרון לשואה, בטענה שזה "החג הזה של האשכנזים". מיותר לציין שזה זעזע אותה עד עמקי נפשה הצעירה.
גם אני, בשלבים שונים של חיי, נתקלתי בעצמי או שמעתי מאחרים על אנשים שמרגישים שהיום הזה לא נוגע להם באופן אישי, ולא רואים לנכון לציין אותו או לכבד את מי שמציין אותו.
אני, עד כיתה ז' לא ידעתי בכלל שיש דבר כזה אשכנזים וספרדים. ידעתי שיהודים הגיעו לפה מכל העולם, אבל לא הייתי ער להבחנה הזאת בין "אשכנזים" ל"ספרדים". מי שאחראי לגילוי הזה היה בית הספר, שבתכנית הלימודים שלו לשנת הבר-מצווה שלנו נכללו שיעורים שמטרתם להכיר לנו את "המעגלים" שלנו או משהו כזה. אתם יודעים, אני ומשפחתי, אני וקיבוצי, אני ומדינתי, ומסתבר שגם אני ועדתי.
האמת היא שלקח לי קצת זמן להפנים את ההבחנה העדתית הזאת. כנראה שקצת חלמתי בשיעור הראשון, כי בהתחלה בכלל חשבתי שיוצאי אירופה הם הספרדים. זה נראה לי הגיוני, הרי ספרד זה באירופה, לא? מה גם שהיה אצלנו בכיתה תלמיד ששם משפחתו היה אשכנזי, והוא בכלל היה ממוצא מזרחי. זה בכלל בלבל אותי לגמרי. כנראה שנדרש הגיון בריא של ילד תמים כדי להראות עד כמה האבחנות השבטיות האלה מגוחכות.
יש לי ביקורת על הדרך שבה מציינים את יום הזיכרון לשואה בישראל ועל האופן שבו מלמדים את השואה בבתי הספר. אבל נעזוב את זה עכשיו.
כל מי שחושב שיום השואה הוא לא "החג" שלו, הוא טיפש ובור. ואני מתכוון לכל מי שחושב את זה, לא רק לישראלים או ליהודים מביניהם.
השואה היא אסון כלל אנושי, לא רק יהודי, ויום הזיכרון לשואה הוא יום אוניברסלי. על כן הוא אמור להיות עניינו של כל אדם. לפיכך, היום הזה הוא כמובן לא רק "החג של האשכנזים" והוא גם לא רק יום "של יהודים". הוא יום שאמור לגעת בנפשו של כל בן-אנוש באשר הוא, בהזכירו לכולנו את התהומות אליה מסוגלת האנושות להגיע, ועד כמה מתועבות, מכוערות ואפלות הן הגזענות ושנאת הזר והאחר.
לא חייבים להשתתף בטקסים, לא צריכים לראות בפעם המיליון את "הבריחה מסוביבור" בטלויזיה, ולעזאזל, אפילו לא מוכרחים לעמוד בצפירה. אבל כל אדם חייב לעצור לרגע ולשאול את עצמו מה הוא עושה בכוחותיו המעטים ובסביבתו הקרובה כדי להבטיח ש"לא עוד" וששוב לא תתדרדר האנושות לתהומות אליה כבר הגיעה בעבר.
| |
מלחמתו של רס"ל רוזנבאום
בתחילת השנה זומן רס"ל (מיל.) ישי רוזנבאום לשירות מילואים חד-יומי. תאריך ההתייצבות: 20.1.09. שמח על ההזדמנות שנפלה בחלקו לשרת את מולדתו, עלה רס"ל רוזנבאום על מדים והתייצב בתאריך הנ"ל בבסיס צבאי אי-שם.
לאחר שסיים את חובתו הלאומית ושב לשגרת יומו, המתין כמקובל לקבלת האישור על ביצוע השמ"פ, כדי להגישו למעסיקו. חלפו מספר ימים והאישור בושש לבוא. "ניחא", חשב לעצמו, "יתכן ומשרד הקישור עמוס, או שמא דואר ישראל כמנהגו נוהג".
חלפו ימים נוספים והאישור טרם הגיע. פנה רוזנבאום למשרד הקישור וביקש כי ימהרו לשלוח את הנייר, שכן חודש חדש החל, ועליו להציג את האישור למעסיקו, פן ייגרע לו יום חופשה. "אין בעיה!", הבטיחה קצינת הקישור, "האישור כבר בדרך אליך!".
חלף שבוע, חלפו שבועיים, ואין אישור. פנה רוזנבאום בשנית למשרד הקישור. "מה עם האישור?" שאל. "בדרך אליך!", היתה התשובה הנחרצת.
שבועיים נוספים חלפו, והאישור? יוק. ב-1.3.09 נדרש רוזנבאום להתייצב שוב לשירות מילואים חד-יומי. על אף התקלה הביורקרטית, לא נסדקה אהבת המולדת של הרס"ל האמיץ, והוא התייצב לשירות בתאריך המיועד. כאשר פגש במקום את קצינת הקישור, התעניין בגורלו של האישור. "אל דאגה", הרגיעה אותו הקצינה, "לאחר השירות הזה נשלח לך שני אישורים, גם על היום וגם על ה-20.1!".
לא חלפו אלא מספר ימים ובתיבת הדואר של רס"ל (מיל.) רוזנבאום נחתה מעטפה חומה מבטיחה. "כל הכבוד לצה"ל!", עלץ בליבו בעת שפתח את המעטפה. אלא שבתוכה נמצא רק אישור אחד, ל-1.3.
התקשר רוזנבאום שוב למשרד הקישור. "אנא שילחו לי את האישור ל-20.1", התחנן.
חלף שבוע, חלפו שבועיים, ואישור אין.
נרגז קמעה, גלש רוזנבאום לאתר צה"ל באינטרנט. לשמחתו גילה כי ניתן להגיש בקשה לאישור על שירות מילואים באמצעות האינטרנט. "אכן, מעצמה טכנולוגית!", חשב לעצמו בשמחה ומיהר לשגר בקשה. כעבור כמה ימים הגיעה תשובה בדואר אלקטרוני: "בקשתך התקבלה. האישור יישלח לביתך בתוך מספר ימים".
כעבור מספר ימים אכן הגיע אישור רשמי לביתו ובו נאמר כדלקמן: "הריני לאשר כי מספר אישי זה וזה, רס"ל רוזנבאום ישי, מספר זהות כך וכך, לא שרת במילואים בתאריך 20.1.2009".
על החתום: אלכסיי קוזנצוב, רס"ן, רמ"ד רישומת.
"אולי באמת לא הייתי במילואים ביום הזה!" חשב לעצמו רס"ל (מיל?) רוזנבאום. "אולי רק דמיינתי שנסעתי שעתיים בגשם לבסיס צבאי אי-שם. מי אני שאתווכח עם רמ"ד הרישומת המכובד רס"ן אלכסיי קוזנצוב?".
אבל מהר מאוד התעשת ושיגר פקס למשרד הקישור: "בתאריך 20.1.09 ביצעתי שירות מילואים חד-יומי" כתב. "למרות פניות חוזרות ונשנות למשרדכם, טרם קיבלתי את האישור על כך. הריני להודיעכם כי אם לא יגיע האישור המדובר בתוך שבוע, ארגיש חופשי לפנות בנושא לנציב קבילות החיילים".
האיום פעל את פעולתו, ובתוך מספר ימים הגיעה המעטפה המיוחלת. "סוף סוף!", אמר לעצמו, פתח את המעטפה ומצא בתוכה... אישור נוסף על שירות המילואים שביצע ב-1.3.
מוטרד ממצב בריאותו הנפשית ומהאפשרות כי הוא לוקה בהזיות, התקשר רוזנבאום שוב למשרד הקישור וביקש את האישור על ה-20.1. לשמחתו, משרד הקישור אישר כי אינו חולה ואינו מסומם, וכעבור מספר ימים הגיע לבסוף האישור המיוחל, חודשיים וחצי לאחר שירות המילואים המדובר.
ומהו מוסר ההשכל? תנו לצה"ל לנצח. עזבו אותו מהביורוקרטיה.
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
