מושב לצים - הבלוג של ישי

צפיתי לא מזמן בראיון עם המגה-ראפר אייס-טי בו הוא סיפר על יוזמתו מתקנת-העולם לחלק מכשירי אקס-בוקס ופלייסטיישן (מה שנקרא בפוליטקלי-קורקט של החנאנות "קונסולות-משחק") לאסירים שמרצים תקופות מאסר ממושכות.
אייס-טי, גיימר כבד ואיש עם חזון, החליט כנראה לדאוג לאחים שגורלם לא שפר עליהם כמותו.

למרות שיש קושי מסוים להתייחס ברצינות להצעה שבאה מפיו של איש שחור וגדול שקורא לעצמו "תה קר", שווה בכל זאת לבחון לרגע את ההגיון הצרוף שעומד מאחורי המיזם היומרני: אודה ולא אבוש - אני חנון. חנאנה ממושקפת ולבנבנה שקורא בסתר ספרי היסטוריה ושירה ומנגן בחצוצרה (טוב, עם האחרון הפסקתי בגיל 16 אבל למה לתת לפרט שולי להרוס תמונה כה מושלמת).
אילו הייתי מתגלגל בעוונותיי למה שאייס-טי קורא בנון-שלנטיות "ד'ה פנטנשארי" או ה"סלאמר" או סתם "הבית הגדול" סביר להניח שהייתי הופך בעצמי לקונסולת-משחק בידיהם (ואברים אחרים) של, אהם, ובכן, אנשים שחורים וגדולים.

אבל בפלייסטיישן אני החזק. לפתע הניצוד הופך לצייד, האנטילופה קמה על האריה. הצעתו מרחיקת הראות של אייס-טי מאפשרת לי להציל את התחת שלי (ולא כמטאפורה) מידי הפורעים. וכמאמר צ'רצ'יל "לחלץ את הניצחון מבין מלתעות התבוסה" ואת זכרותו המזדקרת של אסיר עצבני מישבני הענוג.

שליטתי הפנומנלית ברזי הפלא היפני הייתה מאפשרת לי להראות לחבורת הפראים מאיפה מטיל הדג את מימיו ובכוח אגודליי בלבד מפיל אותם שדודים מסביבי.
אמנם מותר להניח שעם רדת החשיכה הייתה מתרגשת עלי נקמה בסגנון הישן, במקלחת, אבל אחרי יום-יומיים של התאוששות הייתי יכול לשבת... אה, לעמוד בתאי, לחייך בשקט ולהתנחם בתפילה היהודית העתיקה: "כולם שונאים אותי, אבל הראיתי להם מה זה".




פלייסטיישן 2. אייס יסדר

נראה שאייס-טי לא חשב על כל הפרטים.
אם בעבר חשבתי שישיבה בכלא תאפשר לי ליישם פעם אחת ולתמיד את "החלטת השנה החדשה" שלי מ-1995 ולעשות קצת יותר פעילות גופנית כדי לחשל את שריריי הרופסים, הרי שכעת מאיימת היוזמה האלקטרונית לשים לאל את תכניתי להפוך למר-עולם דה-לה-מעשיהו.

כמה שנים טובות של רביצה עם השלט של הקונסולה ביד היו מאפשרות לי לכל היותר לפתח את מה שאייס ידידי מכנה בשנינות "שריר הגיימר", הלא היא פיסת הבשר המדולדל שבין האגודל לאצבע.
יותר מזה: אם במשך כמה שנים תתמצה כל הפעילות הגופנית שלי במשחקי כדורגל והיאבקות וירטואליים, ביום השחרור המיוחל אגלה לחרדתי שאינני מסוגל להעביר את משמניי בדלת התא ובשב"ס יצטרכו להזמין מנוף כדי להוציא את גופי הכרסתן דרך הגג.
שלא לדבר על אלפי שעות של תקתוקי-אגודלים שהיו הופכות אותם למשותקים כמו המשק הישראלי בזמן שביתה, ואת היעדר החשיפה לשמש שהייתה הופכת את עורי לשקוף כמו השקרים של ביבי.

ובכלל, אסירים הם עם קשה. מי שמסוגל לפוצץ במכות אדם אחר בגלל קופסת סיגריות, מחריד לחשוב מה היה עושה עקב הפסד צורב בפיפ"א-2003 בעזרת שלט-קונסולה קשיח ודיסק ביש-מזל.
כך שבסופו של דבר מתבררת תוכניתו של אייס-טי כפחות ופחות מלהיבה ואפילו קצת טורדת-מנוחה.

אני אמנם מחבב את האיש ומעריך את פועלו התרבותי, אבל אני מרשה לעצמי (בזהירות, כי הוא יותר חזק) לומר כי מוטב היה לו התמקד אייס-טי במה שהוא הכי טוב בו, קרי לצעוק בקולו העמוק "פאק דה פוליס!" אל המיקרופון באולפן ההקלטות, מאשר לנסות לתקן את העולם. שיתרום לגרינפיס כמו כולם, מה יש?
ומה איתי? נראה לי שמוטב שפשוט אשתדל להיות אזרח טוב ואדם שומר-חוק.

לפני זמן מה הטיחה בפניי ידידה כי "גברים ישראלים לא יודעים להתלבש".
קיבלתי את זה בשלוות נפש יחסית. אנחנו הרי כבר רגילים להשמצות גורפות שכאלו.
זה לא שאנחנו יודעים להתלבש. אנחנו לא, אבל זה לא אומר שנתן להשמיץ אותנו ככה. בכל אופן, לא בלי שנעמוד על זכותנו לומר לאותה משמיצה "טלי קורה מבין עינייך יא פוסטמה".

צריך לפרק את המשפט הזה (על הגברים הישראלים, לא על הפוסטמה) לשניים:
1. "גברים". אלה אכן מגלים קשיים מסויימים בכל הנוגע ללבוש, אבל זה נובע מאי-הבנה: אנחנו מתלבשים פונקציונאלית - במינימום זמן ובמקסימום יעילות. כלומר, ג'ינס וטי-שירט שממוחזרים 4 פעמים לפני שהם הולכים לכביסה, אם בכלל (אם יש משהו בגיל ההתבגרות שלי שעדיין גורם לי מבוכה עזה עד היום הרי אלו החולצות שהייתי שולה מסל הכביסה לאחר שהיו מונחות שם כמה ימים ושבועות, מותח אותן קלות, תולה אותן על מעקה המרפסת, מרסס אותן בדאודורנט ונותן לרוח הלילה לאוורר אותן, והנה הן מוכנות ללבישה חוזרת. אין לי תירוץ. הייתי צעיר וטיפש).
ולמה "טלי קורה"? כי אין ספק כי שלבישת חולצת-בטן וג'ינס בגזרה נמוכה על גוף של אשה בת 40 מעידה על שליטה עמוקה מני ים ברזי ההלבשה, וחולצה ענקית שמכסה על טייטס שחורים זו כבר בכלל ידיעת ח"ן (חוכמת הנלבש).

2. "ישראלים". על המלה הזאת צריך להיות בעצם הדגש של המשפט, אמרתי לידידתי. אמנם אני לא מסכים איתך, אבל צריכה היית לומר שישראלים לא יודעים להלבש. ישראלים וישראליות, כמובן.

לאחר ויכוחים מרובים, איום בפגיעה פיזית והטחת עלבונות, הגענו הפוסטמה ואני להסכמה שלעיל, אבל כשביקשתי לחזור רגע צעד אחורה ושאלתי למה בעצם בחרה להדגיש גברים, שיגרה ידידתי לשעבר את המילים הבאות: "כי גברים ישראלים לא יודעים מה זה חליפה ועניבה".
בשלב הזה נתקפתי בזעם והודעתי על ביטול כל ההסכמות לאור המידע החדש.
לא לא, לכך אני לא מסכים. יש גבול. ואני אסביר.

החליפה והעניבה המוכרות לנו הן לבוש אירופי מובהק. הסיבה לכך שהן נפוצות בעולם ומוגדרות כלבוש מכובד היא פרי ביאושים של קולוניאליזם אירופי ששלט שנים רבות, רבות מדי, על חלקי עולם בהם קשר-עניבה הוא משהו ששמור לאירועים חגיגיים במיוחד. הוצאה להורג, למשל.
האליטות במדינות הקולוניאליסטיות מיהרו, כדרכן של אליטות רופסות, להתבטל בפני השליט ולאמץ את לבושו, כמו גם את שפתו. ואם האליטות, אז גם ההמונים רוצים. איך יצהיר נהג מונית פאקיסטני שהוא אדם מכובד? ירכוש חליפה ממיטב כספו ולרגע ירגיש כמו בלונדון.

אין שום צידוק ללבוש חליפה מחוץ לעולם האירופי. זה בולט במיוחד מסביבנו: אין דבר מגוחך יותר ממכובד מצרי, נניח, שחנוט בחליפת שלושה חלקים בחום של 40 מעלות בצל. וצל אין. זו דרכו של עולם, כנראה. פעם המצרים חנטו את מכובדיהם לאחר מותם. היום, כהומאז' לימי האימפריה, הם עושים את זה בעודם חיים, וביוזמתם הפרטית.
אבל למה להרחיק עד מצרים אם אפשר למצוא גם פה כמה מומיות עתיקות שמסתובבות בינינו, עטויות חליפות צמר שחורות וחובשות שטריימל? וכדי להוסיף חטא על פשע, הדביקו האירופאים במחלה הממארת הזאת גם את העדות שמוצאן לאו דווקא ממזרח אירופה.

לפיכך, אני לא יכול שלא להעריך את אותם שייחים סעודים, שמתחככים בשמנה וסלתה של אירופה כשרק גלבייה לגופם וכאפייה לראשם. אח, בימי הקיץ חולפים בי ריגושים עזים רק מעצם המחשבה על הבריזה הצוננת המלטפת את החלציים. לו הייתי שייח סעודי.
החבר'ה האלה אולי לא מתים עלינו ואנחנו לא עליהם, אבל הם יכולים ללמד אותנו דבר או שניים על מיצוי היתרונות הגלומים בתרבותך שלך.

לא צריך להתבייש בתרבות שלך. יש בה היגיון פנימי. היא נובעת מצרכי הזמן והמקום המסויימים של החברה שלך. וכך, מכנסי-התעמלות קצרים, חולצת "פלוגה ה' מחזור 37" וסנדלים/כפכפים/שקפקפים, כמו גם שרוואל שקנית ב-20 לירות מצריות בסיני ושכחת בארון (אני), הם הגרסה המודרנית של הגלבייה והסנדלים של אבותינו שהילכו על אותה אדמה בדיוק.

לבוש הוא תרבות. הוא נובע בהכרח מתוך הקוד הגנטי התרבותי של כל חברה וחברה, וההנחה (שהפוסטמה מנופפת בה בגאווה) כי לבוש אחד עדיף על משנהו מבליעה בתוכה הנחה פסולה כי תרבות אחת טובה מאחרת, עדיפה עליה, עליונה עליה.
לא שאי אפשר לאמץ מאחרים, אבל חלילה מלומר כי שלהם יותר טוב. ובעצם, אפשר לומר ששלהם יותר טוב, אבל לא להחיל את הכלל הזה על כולם. רוצה ללבוש חליפת צמר ב-40 מעלות? היי, אני לא אמנע ממך, אבל אני כן אמליץ לך לשים את 101 בחיוג המהיר בסלולרי שלך.

מעולם לא הייתי קנאי במיוחד לתרבות שלנו. יש בה הרבה רע שראוי לעקור ולהחליף במשל אחרים. אבל מעולם גם לא התבטלתי בפני תרבויות אחרות. אף קוד חברתי לא יכריח אותי ללבוש חליפה ועניבה בקיץ ישראלי (וגם לא בחורף), אבל זה לא אומר שאני אתעקש תמיד על הג'ינס המהוהים והטי-שירט ששורדת אצלי עוד מכיתה ט' (לא להאמין, אבל יש כזו). גם אני אוהב לפעמים להתקשט בז'קט ועניבה.
אין רע בלהתעקש על מה שמכתיבה תרבותך. נהפוך הוא. זה לא אומר שצריך להתחבר לעבר בקנאות כזאת עד ששוכחים את ההווה, כפי שקורה לקבוצות מסויימות בקרבנו לעיתים תכופות מדי, אבל זה כן אומר שיש הגיון מסויים בתרבות שלך, ואין סיבה שלא ללכת לפיו.

"אבותיך משחו גופם בריר גמלים" כתב/שורר פעם הסופר אהוד בן-עזר בפרץ אופייני של טעם טוב.
לא, הוא לא התכוון לכך שמעתה והלאה עלינו להלך ברחובות כשרק ריר גמלים לגופנו, אלא שעל כל אדם לדעת מאין הוא בא, כי רק כך ייטיב לדעת אנה הוא הולך.