| 5/2009
רצח בקיבוץ
הכותרת שבחרתי היא די בנאלית במבט ראשון. אין בה את משחקי המילים הרגילים, או רפרנס ליצירה ספרותית, והיא אינה פראפראזה מתחכמת על ציטוט מפורסם. אלא שתי מילים פשוטות המתארות את הדברים כהוויתם (ולמען הדיוק ההיסטורי והמשפטי, מדובר על "נסיון רצח", וגם התאבדות, אבל על פי סולם הערכים שלי, נסיון רצח אינו שונה מרצח).
אז מה, כשהאקדחים רועמים המוזות שותקות?
אבל במבט נוסף הכותרת אינה בנאלית כלל וכלל. אולי צריך להיות קיבוצניק כדי להיות ער לצרימה, לאוקסימורוניות, לחיבור הבלתי נתפס בין שתי המילים הללו, בין הגיהנום לגן העדן. לא בדקתי את זה באופן מדעי, אבל אני די משוכנע שלאורך השנים, שכיחות מעשי הרצח בחברה הקיבוצית נמוכה משמעותית מבחברה הכללית, וכנראה שלא במקרה. לא שאין רעות חולות אחרות בקיבוץ, וגם הוא אינו חף מזוועות כמו אלימות, אונס, פדופיליה, שחיתות ומרמה. אבל "אלימות רחוב", וכמובן רצח, אינם חלק מהנוף הירוק והשליו.
אני לא רוצה להתייחס לאירוע הספציפי, נסיבותיו, סיבותיו, משתתפיו וכו'. הנושא עדיין טרי ביותר ומדמם, תרתי משמע, ו"המת מוטל לפנינו". אני כן רוצה לדבר על התחושות שמציפות את הקיבוצניק, בהווה ובעבר, כשאירוע כזה מכה בקהילתו.
גם אנשים שאינם קיבוצניקים, מגיבים אחרת לפשע בקיבוץ. יש את המגיבים האוטומטיים, הששים אלי מקלדת, שמיד משחררים לאוויר את נפיחותיהם המילוליות בנוסח "חברה רקובה" ו"זה לא מפתיע". אחרים אולי יגיבו בתימהון ובעצב, אבל כולם כמעט יסכימו שאין זה מחזה נפוץ.
ואיך מגיב הקיבוצניק? כשהאירוע מתרחש בקיבוץ אחר, הוא מגלה עניין מיוחד, עוקב אחר הדיווחים ובשלב הבא חש בושה מסויימת על כך שזה קרה בקיבוץ, ועל כך שהחברה הקיבוצית שוב הוכתמה. בסוף היום הוא כבר שב לשגרתו. וגם אם חולפת מחשבה בראשו שאולי זה יכול לקרות גם אצלו, הוא מיד מנפנף אותה החוצה.
אז איך הוא מגיב כשהבלתי-ייאמן מתפוצץ על סף דלתו? דבר אחד בטוח: אין לו תגובה מוכנה מראש. כי איך זה יתכן שאצלנו... ולא היה דבר כזה מעולם... ולכן, כשזה קורה, התחושות באות אליו ללא בקרה, ללא סינון וללא הגנות מוקדמות. פצצה לפנים.
מיד לאחר שאתה מוודא כי יקיריך אינם מעורבים (דבר שהיה מעורר תחושות ידועות), שתיים מהראשונות בתור לחבוט בך הן הבושה והמבוכה. לפתע מכה בך ההבנה ש"תם עידן התמימות", והקיבוץ שלך כבר לא יהיה כשהיה. הוא הוכתם. הקהילה שלך כבר אינה שונה, ייחודית, טהורה ומיוחדת. חישבו על תחושתכם לאחר ההתנקשות בראש הממשלה, כשהישראלים הבינו שהם כעת עם ככל העמים. ככה בדיוק, ויותר.
רמת הכובש, קיבוץ ותיק ורב זכויות ככל שהוא, אינו מן הקיבוצים המפורסמים. בקשו מכמה ישראלים אקראיים לשלוף מזכרונם שמות של 10 קיבוצים שהם שמעו עליהם, ורמת הכובש לא יהיה ביניהם. אז עכשיו הם שמעו, ועכשיו הם אולי גם יזכרו: "אה כן, זה הקיבוץ שבו ההוא ניסה לרצוח את ההוא והתאבד".
אכן, כניסה מפוארת לתודעה הקולקטיבית: לא מאורעות תרצ"ו-תרצ"ט וקורבנותיהן, לא חיפוש הנשק הגדול והביקור של בן גוריון בקיבוץ בעקבותיו, לא מלחמת השחרור, לא מפעל הגומי המצליח ואפילו לא גן הפקאן המפורסם (או כפי ששמעתי פעם: "רמת הכובש? אה, זה הקיבוץ הזה שליד גן הפקאן?") לא. מהיום זה "הקיבוץ שבו ההוא ירה בהוא".
אני מגזים? תנסו להיזכר מתי אי פעם שמעתם את השם "שומרת" ללא הקידומת הנצחית "האונס ב-".
"עירונים" (=לא קיבוצניקים) לא תמיד מבינים זאת, אך קיבוצניקים, גם לשעבר, תופסים את הקיבוץ כולו כביתם. ולא במובן המטאפורי הרגיל ("ישראל היא הבית שלי" וכאלה), ולא במובן הציני, אלא כבית ממש. לא במקרה נקראים הבתים בקיבוץ "חדרים". גם היום, כשמדובר בקוטג'ים מרווחים, מרובי חדרים, יש כאלה (גם אני) שעדיין קוראים להם "חדר". כי זה מה שהם: חדרים בתוך הבית הגדול שהוא הקיבוץ.
אני זוכר למשל מקרה בו זוגתי (שאינה קיבוצניקית) התקשרה אלי יום אחד בדיוק כשנכנסתי עם האוטו בשער הקיבוץ.
- "איפה אתה?", היא התעניינה.
- "בדיוק הגעתי הביתה", עניתי.
- "מה שלום החתולים?"
- "אה, לא", הסברתי. "רק נכנסתי לקיבוץ, עוד לא הגעתי לבית שלנו".
וכשאירוע כמו הטרגדיה של אתמול מכה בבית שלך, אתה מגיב בדיוק כאילו התרחש פשע, ובכן, בתוך הבית שלך. אפילו אם היורה הוא אדם שלא החלפת איתו מילה ב-10 השנים האחרונות לפחות, ואפילו אם היה אדם זר לחלוטין.
ועכשיו כולם ידברו וידברו, וכולם יפשפשו במוחם אחר מילים גדולות ומרשימות (כן, גם אני, שלא תחשבו שאני חסר מודעות עצמית לחלוטין). וכולם ישלפו זכרונות, ויחליפו תובנות, וירקמו פרופילים פסיכולוגיים ותיאוריות קונספירציה ו"איפה היית כשזה קרה ואיך שמעת". וידברו על ההפרטה והשלכותיה, ואיפה טעינו ואיך לא ראינו ולמה לא עשינו. וחלק יאמרו ש"הכתובת היתה על הקיר", ואחרים יגידו ש"אי אפשר היה לחזות את זה".
אלה ידברו גבוהה על "הפירות הרקובים של הקפיטליזם החזירי" או שמא "הפירות הקפיטליסטיים של החזירות הרקובה", ואלה ידברו לא-פחות-גבוהה על "הערכים שהיו ואינם עוד" ועל "התפוררות החברה הקיבוצית והערבות ההדדית". ומתנגדי ההפרטה יעלוזו וייצאו במחול ה"אמרנו לכם", ותומכיה יתיישבו לנסח כתבי הגנה. המשכילים יידומו והטפשים יקשקשו באזני הכתבים. ואולי ילדה קטנה יחידה ותמה תעמוד, בשמלה אדומה אלא מה, ותשאל "למה?".
אך בשוך המהומה, כשהעשן יתפזר, יידומו הדי הירי, יישטף הדם והחיים ישובו פחות או יותר למסלולם, יישארו שני קורבנות, שתי משפחות המומות וכואבות, ושתי מילים בלתי נתפסות: רצח בקיבוץ.
| |
אף מילה על הומואים
(חוץ מהכותרת)
אמש, תוך כדי זפזופ משועמם, הגעתי לגמרי במקרה (בחיי) לערוץ 1 ולחצי גמר האירוויזיון. החלטתי לצפות בזה, ולפני שתתחילו להסתלבט עלי ועל חיי העלובים והריקים, אקדים ואומר שמעולם לא הסתרתי את חיבתי לתחרות הביזאר הזאת.
הבעייה היא אחרת. האירוויזיון יכול להיות עסק מאוד משעשע ומבדר, אבל עם סייגים. צפייה בתחרות הזאת דומה במידה רבה לעישון גראס: כשעושים את זה עם חברים, זה מגניב ויש הרבה קטעים וצחוקים; אבל אם אתה עושה את זה לבד בבית, אתה סתם מכור חסר תקנה, וזה כבר קצת עצוב.
אז בואו נדלג על הקטע שבו אתם מסתלבטים עלי, ונעבור ישירות לקטע (הארוך) שבו אני מסתלבט על האירוויזיון.
פור דה מיוזיק?
אפשר להתווכח על הרמה המוסיקלית של התחרות. באופן אישי אני חושב שמדובר במקבץ סביר של שירי פופ לא מזיקים, ומקצתם אף טובים למדי (בעיקר היום, כשכולם שרים באנגלית). אבל למה למען השם הם חייבים להיות מלווים בתלבושות, תסרוקות ושואו כל כך מגוחכים?
באמת, אם עוצמים לרגע את העיניים, אפשר לחשוב שגלגלצ מתנגנת ברקע (=לא מזיק), אבל כשפוקחים אותן, מתפללים שמישהו ישפוך עליהן חומצה ברגע זה.
כמו וולבו ישנה
אחרי צפייה בשיר השבדי, אני חוזר על טענה ישנה שלי שעלולה לזעזע חלק מכם: השבדיות אינן יפות. כלומר, אולי יש ביניהן יפות (כמו בכל מקום, אפילו בגרוזיה), אבל לא מדובר בעם יפה במיוחד. בלונדיני? בהחלט. תכול עיניים? הו כן. יפה? לא ממש.
הזמרת השבדית אמנם נראית כאילו יצאה מאיזה מוזיאון לתולדות הגזע הארי, אבל שהבלונד-כחול לא יבלבל אתכם - היא ואחיותיה לא ממש יפות, ובוודאי לא סקסיות.
השתן עלה לו לראש
העובדה שכמעט כולם שרים באנגלית (חוץ מהישראלים המתחכמים ששרים בשלוש שפות) משפרת את איכות השירים מצד אחד, אך יוצרת מצבים מביכים ביותר מהצד האחר.
אני יכול להשבע שהזמר הבלארוסי (עוד מוצג במוזיאון הארי), במקום you are my reason to be, שר ברגש you are my reason to pee (מה, זה כמו הפ"א של הערבים רק הפוך?).
תעביר ת'בורקס
את ישראל תקעו בסדר השירים בין טורקיה לבולגריה. שננסה לגלגל מפה איזו בדיחה על מילוי לבורקסים או שנעזוב את זה? עזבתי.
הערבים שולתתתתיםםםם
הטורקיות (וואו, איזה סקסיות) דפקו מקצבים מזרחיים, דרבוקות וריקודי בטן חושניים. הארמניות נתנו משהו... אתני. הישראלים שלחו ערבייה ושרו בערבית. מוציאים את ה"אירו" מהאירוויזיון? בטהובן מענטז בקברו. ליברמן בתגובה: "זה ייגמר בבכי".
למי קראת ערבי
אפרופו "ערביית המחמד" שלנו, בין מירה עוואד לאחינועם ניני, אין סיכוי שהגויים יצליחו לנחש מי פה הערבייה. אההה, רק עכשיו תפסתי מהו הגימיק האמיתי פה.
נסיכת הקרח
מסר לזמרת האיסלנדית: אוי את כל כך יפה, אז אנא ממך, בעדינות עם עוגיות החמאה (או מה שאתם לא אוכלים שם באיסלנד).
לו הייתי אי ירוק בים
עכשיו זה סופי: נשבר לי ממלטה. מדינה ששומעים עליה רק באירוויזיון אין לה זכות קיום.
חברינו המלטזים, אמרנו לכם לשלוח נציג או נציגה, לא את כל האי. כי אם כבר מדברים על זכות קיום, אני מציע שתתחילו להתפלל שההר ששלחתם לתחרות תחליט להשאר ברוסיה. כי כשהדבה הזאת תנחת בחזרה על האי הקטנטן שלכם, יש מידה לא מבוטלת של סכנה שהוא ישקע במצולות.
| |
איפה העוגה?
דבר אחד טוב הולך לצאת לנו מהמעבר לתקציב ממשלה דו-שנתי - בשנה הבאה לא ניאלץ לחזות בחגיגה הצפויה והמגוחכת סביב "הקיצוצים בתקציב".
אני לא מתיימר להכיר את כל הסעיפים הנידונים, או להבין איך בדיוק קיצוץ זה או אחר משפיע על המשק, אבל שני דברים אני כן יודע: הראשון הוא שהמושג "קיצוצים בתקציב" הוא הטעיה של הציבור - הממשלה אף פעם לא מקצצת בתקציב, אלא רק בתוספת המתוכננת לתקציב.
השני, וחשוב מזה, וכפי שאני תמיד אומר - מה שהיה הוא שיהיה ואין חדש תחת השמש. אפשר לשחק עם המספרים לכאן ולכאן, להוריד מיליארד מפה ולהעיף מאות מיליונים משם, להזיז תקציבים, לפטר, להקפיא וכל שאר התמרונים הידועים, אבל בסופו של דבר כל תקציב הוא שכפול של התקציב הקודם. השינויים (קיצוצים או תוספות) נעשים בשוליים ובלי להשפיע באופן ממשי על מדיניות הממשלה, סדרי העדיפויות שלה (בהנחה שיש לה כאלה), ובוודאי שלא על אופן תפקודה ויעילותה (אוי, הצחקתי את עצמי).
בכל שיעור אזרחות מעפן וקורס משעמם במדע המדינה, ילמדו אתכם ש"התקציב הוא הביטוי המובהק ביותר של מדיניות הממשלה". בעיקרון זה נכון, אבל היות וכל תקציב הוא בעצם שכפול של התקציב הקודם, הרי שבסופו של דבר לא התקציב בכללותו מבטא את מדיניות הממשלה המכהנת, אלא רק אותם "קיצוצים" (או תוספות, כאמור) שנעשים בשוליים שלו, ושסביבם מתנהלת "מסיבת התקציב" השנתית.
אף ממשלה בישראל מעולם לא "פתחה את התקציב" ולא העזה אפילו לנסות לחלק את העוגה מחדש. אף ממשלה מעולם לא העלתה לדיון את השאלה הרגישה מדוע, למשל, תקציב הביטחון הכולל של ישראל (משרד הביטחון + המשרד לבטחון פנים + סעיפי ביטחון נוספים) מהווה קרוב ל-20 אחוז מהתקציב הכולל, בעוד סך התקציב המיועד לחינוך והשכלה גבוהה מהווה רק כ-12.5 אחוז מהתקציב הכולל.
ומה קורה עם הבריאות? 8.93%
ומשרד הרווחה? 1.69%
והגנת הסביבה? אתם לא רוצים לדעת: רק 0.11%
אני לא יודע מהי החלוקה הנכונה והטובה. קטונתי. אני רק יודע שמעולם לא נערך דיון רציני בנושא, ואם היו טיוטות כאלה ואחרות, כנראה שהן נקברו במגירות של משרד האוצר.
אם רוצים לדבר על "שינוי סדרי עדיפויות", שיתחילו מהיסודות, מהליבה, מחשיבה מחודשת על חלוקת העוגה, שיישבו על התחת ויתחילו מאפס. כל עוד זה לא נעשה, המהומה השנתית סביב ה"קיצוצים בתקציב" היא לא יותר מאשר הצגה פוליטית צינית ומגוחכת.
כפי שאמרתי: אין ממש חדש תחת השמש.
| |
לדף הבא
דפים:
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
