המשחק הדרמטי בין פורטוגל לאנגליה הזכיר לנו שוב למה החליט מי שהחליט לבעוט את חוק "שער הזהב" הטיפשי לפח האשפה של היסטוריית הכדורגל. אם החוק היה עדיין בתוקף המשחק היה נגמר עם השער של פורטוגל ולא היינו מקבלים את הדרמה של הדקות האחרונות ובטח שלא את דרמת בעיטות הכרעה.
לא שהתחליף, "שער הכסף", יותר מוצלח. מה גם שהשם שלו מטעה. זה לא שער כסף ולא בטיח, מכיוון שהדגש בחוק החדש הוא לא על השער (כי עשויים להיות מובקעים כמה שערים) אלא בכך שמדובר בשתי הארכות בנות 15 דקות במקום בהארכה אחת בת 30 דקות. למעשה, מדובר בחזרה לעיקרון של שיטה הקודמת וגם שם כמו "שער הכסף" לא ישנה את זה. ניחא.
אם מחפשים נחמה כלשהי הרי שהיא מצוייה בעצם ההחלטה לבטל את "שער הזהב" (אני תמיד העדפתי את הכינוי שנתנו לחוק הזה בארה"ב: "מוות פתאומי"). שמחתי לגלות שגם פיפ"א, הגוף השמרן ביותר על פני כדור הארץ (חוץ, אולי, מהותיקן), מסוגל להפנים כי טעה ולהפוך את החלטתו (ואת זה הותיקן עושה רק פעם ב-1000 שנים בערך).
יפה, אבל לא מספיק, כיוון שחוק ה"הארכה הכפולה" (כך ייקרא פה מעכשיו "שער הכסף") עדיין אינו פותר את בעיית בעיטות ההכרעה מ-11 מטר. הוא אולי מקטין את הסבירות לכך שהמשחק יוכרע בבעיטות 11, אבל הבעיות המרכזיות של השיטה עדיין עומדות בעינן.
הכרעה בבעיטות 11 היא לא הוגנת ואכזרית. היא לא הוגנת כיוון שהיא לא מודדת יכולת ספורטיבית אלא רק את היכולת לעמוד במתח. שום כישורים פיזיים לא נמדדים בבעיטת 11, לא מצד השוער ולא מצד הבועט. זה סוג של הגרלה. ואכזרית? על זה לא צריך להרחיב. מספיק להזכר בפרצוף ההמום של גארת' סאות'גייט מנבחרת אנגליה שהחמיץ את הפנדל הגורלי נגד גרמניה ביורו 96'.. מישהו יודע לאן נעלמו עקבותיו של סאות'גייט? ללמדנו שבעיטות הכרעה יכולות גם לחסל קריירה (ואף מלה על בקהאם. עליו אני לא מרחם. להיפך).
לא שזה כזה נורא, גם התמודדות של עצבים היא סוג של ספורט, אבל היא לא כדורגל. כדורגל בוחן גם אינטלגנצית משחק, שליטה בכדור, כושר גופני, יכולת בעיטה, מסירה, וכו'. חבל שמשחק מוכרע שלא על בסיס היכולות האלו.
סאות'גייט חושב על הכותרות של מחר בעיתון
אבל זו בעיני הבעייה הקטנה. הבעייה העיקרית הראשונה היא שבעיטות הכרעה מ-11 מטר הן השעמום בהתגלמותו. זה פשוט לא מעניין! עוד בעיטה ועוד בעיטה, עוד זינוק של השוער... שעמום.
וזה לא שאין רעיונות אחרים, אלא שפיפ"א מתעקשת להתעלם מהם. סביר להניח שלטראומת "שער הזהב" יש חלק בקיבעון הזה. גם ככה מדובר בגוף קיבעוני, אבל יותר מכך פיפ"א כנראה חוששת לעשות שינויים גדולים מדי לאחר הביקורת הצולבת שחטפה על "שער הזהב".
הצעה אחת שאני שמח לקחת עליה קרדיט היא בעיטות 16. לכאורה, אותו עיקרון, אבל למעשה מדובר על סוג של בעיטה שמצריך יותר מיומנות. בעיטת 16 גם מאפשרת לשוער להפגין את כישוריו. ההתמודדות הופכת יותר מעניינת, סגנונות הבעיטה יותר מגוונים ולשוער יש חלק גדול יותר בקביעת התוצאה הסופית.
ההצעה השנייה היא לאמץ את מה שפעם היה מקובל בדרום אמריקה ומיושם היום בליגה המקצוענית בארה"ב. הכוונה היא ל"אחד על אחד". השחקן יקבל את הכדור במחצית המגרש (או בכל נקודה אחרת שתיקבע) וינתן לו זמן קצוב (נניח 7 שניות) להכניע את השוער באחד-על-אחד. זה כבר עסק הרבה יותר מעניין, יותר קצבי, יותר יפה לעין, פחות מלחיץ עבור השחקן, ונותן הן לשוער והן לשחקן הזדמנות להפגין את כישוריהם.
אבל החלפת צורת הבעיטה היא רק השלב הראשון והפחות משמעותי. השינוי השני הוא יותר עקרוני ויותר מהותי ולמעשה מדובר במהפכה של ממש בשיטת ההכרעה. זוהי שיטה שנראית קצת משונה ולא מובנת ברגע הראשון, אולם לאחר שהוגים בה קצת מתגלה גאוניותה הצרופה. לצערי, אני לא יכול לקחת עליה קרדיט, אבל סהדי במרומים שאין עוד אדם שטרח כמוני להעביר אותה באופן מסיונרי ממש לכל חובב כדורגל שפגשתי (וגם לכאלה שאינם חובבי כדורגל).
הרעיו הוא כדלקמן: להחליף את הסדר בין בעיטות ההכרעה וההארכה. רגע, קחו זמן לעכל.... רוצה לומר, אם המשחק (90 דקות) יסתיים בשוויון, יתקיים מיד לאחריו דו-קרב בעיטות-הכרעה (11, 16, או אחד-על-אחד) עד שאחת הקבוצות תנצח. לאחר מכן תשוחק הארכה של 30 דקות (או שתיים של 15). המנצחת בהארכה היא המנצחת במשחק. במידה וההארכה תסתיים בתיקו - וזה השוס הגדול - תנצח הקבוצה שניצחה בדו-קרב בעיטות-ההכרעה.
מדובר על שיטה שכולה יתרונות: היא מורידה את לחץ בעיטות ההכרעה מעל השחקנים. המחשבה שיש אחר-כך אפשרות לתקן תעלה אותם רגועים יותר לדו-קרב. מקרה סאות'גייט לא יחזור עוד. בנוסף, הקבוצה שתפסיד בבעיטות-ההכרעה תצטרך לעלות להארכה בטירוף. זוהי ההזדמנות האחרונה בהחלט שלה והיא לא תוכל למזמז את הזמן (כפי שעושות קבוצות בשיטה הנוכחית) כדי להגיע לפנדלים. ברמה האישית, שחקן שיחמיץ פנדל מכריע (שלום דיויד בקהאם) יעלה להארכה במוטיבציית שיא. המצב הזה הוא פוטנציאל להארכות דרמטיות ומלהיבות, ולא כמו בשיטה הנוכחית שמזמינה משחק זהיר וסגור.
זו גם הכרעה ספורטיבית אמיתית. קבוצה שתנצח לאחר שתפסיד בפנדלים תצטרך להפגין עליונות במגרש. לא עוד התמודדויות של עצבים. קבוצה שתפסיד לאחר שניצחה בפנדלים תצטרך להבין שהיא כנראה לא טובה מספיק. כמובן שגם הפוטנציאל הדרמטי לא הולך לאיבוד.
בקיצור, על הנייר, רק יתרונות.
ספק אם בפיפ"א יאמצו את הרעיון הזה. שיטת ההכרעה עברה יותר מדי טלטלות בשנים האחרונות ובפיפ"א יעדיפו לתת לשיטה הנוכחית לרוץ עוד כמה שנים. נשאלה השאלה כמה סאות'גייטים עוד יצטרכו להקריב את הקריירה שלהם בשביל שלועד הפועל של פיפ"א יפול האסימון.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
