לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה
 

מושב לצים - הבלוג של ישי


"אשרי האיש אשר לא הלך בעצת רשעים, ובדרך חטאים לא עמד, ובמושב לצים לא ישב..." (תהילים, א, 1)
כינוי: 

בן: 48

ICQ: 72106105 

תמונה



פרטים נוספים:  אודות הבלוג


מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


<<    יוני 2004    >>
אבגדהוש
  12345
6789101112
13141516171819
20212223242526
27282930   

 
הבלוג חבר בטבעות:
 



הוסף מסר

6/2004

מצב הרוח



אתמול התקינו לנו מזגנים בדירה ה"חדשה". הנה כמה תהיות.

האלימות
למען השם, מדובר במכשיר חשמלי עדין, למה הם חייבים לנהוג בו בכזאת אלימות? ירדה לי שנה מהחיים בכל פעם שהפועל נטל את המזגן והפך אותו כדי לפרק ממנו איזה חלק או להרכיב אותו מחדש. נכון שהם מיומנים וכבר התקינו אלפי מזגנים, אבל עדיין, המראה הזה של המזגן מוצא מאריזתו ומוטל כפגר לקראת שחיטה על הקרטון שממנו יצא מעורר בי דאגה.

אובדן הבתולין
אחד הדברים הכיפיים בלקנות משהו חדש, זה שהוא חדש, נקי, מבריק. עכשיו, אני יודע שהיחידה החיצונית של המזגן ממילא עוד תתמלא אבק, עלים ותחתונים של השכן שיעופו מהחבל, אבל למה אני לא יכול, לפחות בדקות הראשונות, להתענג על בתוליותה הלבנה? רק נשלפה מרחם הקרטון שלה והוסרה מעליה שיליית הקלקר וכבר הניח עליה המתקין את כלי העבודה ואת ג'ריקן המים שלו. מה יש? אתה לא יכול להניח אותם על המזגן של השכן?

החריץ המציץ
האם המחזה של חריץ התחת של המתקין כלול בתשלום או שמדובר בבונוס מיוחד? ולמה כל אנשי המקצוע האלה לא שמעו על חגורה? בעצם, אם אני משחזר נכון, נדמה לי שהחגורה של המתקין שימשה לקשור את הבגאז' של הוולוו מודל 74' שלו כדי שלא ייפתח.
אני חושב שעושים עוול גדול לשרברבים בכך שתמיד מייחסים להם את עניין החריץ המציץ. נכון שאצל שרברבים זה מתבקש בגלל שחלק גדול מעבודתם נעשה בכריעה, אבל האמת היא שהתופעה לא ייחודית להם. שותפים להם טכנאי כבלים ולווין, חשמלאים, נגרים ושאר מתקינים למיניהם. האמת היא שהתופעה היא בכלל לא תלוית-מקצוע. היא תלויה רק בגודל הכרס של איש המקצוע - ככל שזו עבה יותר, כך אנחנו זוכים לנתח חריץ גדול יותר.


אינסטלטורית בפעולה

האוטו
אני תמיד נדהם מחדש מהברדק המדהים ששורר בתוך כלי הרכב שלהם. ערימה מגובבת להפליא של כלים, חלקי מתכת, ארגזים, חוטים, צינורות - ממש גן עדן לאספני גרוטאות. וזה לא משנה אם האוטו חדש או ענתיקה (ובמקרה הזה, כאמור, מדובר במוצג מוזיאוני ש"מועדון החמש" ישמח לשים עליו יד).

הקונספט
למין האנושי יש אי-אילו הישגים. לא נמנה אותם כאן. אני מתקשה להבין איך עדיין לא המציאו מזגן שפשוט קונים, מחברים לשקע, ונהנים מהקור. אם תשאלו אותי, זו קונספירציה של מתקיני המזגנים. לדעתי הם פשוט מאיימים על היצרנים שלא יעזו אפילו לפתח דבר כזה אחרת הם יעמדו בשורה מול המעבדות והמפעלים ויחשפו את חריץ התחת שלהם. ברררר.


נכתב על ידי , 30/6/2004 13:26  
1 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



הצעות לסדר


 

המשחק הדרמטי בין פורטוגל לאנגליה הזכיר לנו שוב למה החליט מי שהחליט לבעוט את חוק "שער הזהב" הטיפשי לפח האשפה של היסטוריית הכדורגל. אם החוק היה עדיין בתוקף המשחק היה נגמר עם השער של פורטוגל ולא היינו מקבלים את הדרמה של הדקות האחרונות ובטח שלא את דרמת בעיטות הכרעה.

לא שהתחליף, "שער הכסף", יותר מוצלח. מה גם שהשם שלו מטעה. זה לא שער כסף ולא בטיח, מכיוון שהדגש בחוק החדש הוא לא על השער (כי עשויים להיות מובקעים כמה שערים) אלא בכך שמדובר בשתי הארכות בנות 15 דקות במקום בהארכה אחת בת 30 דקות. למעשה, מדובר בחזרה לעיקרון של שיטה הקודמת וגם שם כמו "שער הכסף" לא ישנה את זה. ניחא. 

אם מחפשים נחמה כלשהי הרי שהיא מצוייה בעצם ההחלטה לבטל את "שער הזהב" (אני תמיד העדפתי את הכינוי שנתנו לחוק הזה בארה"ב: "מוות פתאומי"). שמחתי לגלות שגם פיפ"א, הגוף השמרן ביותר על פני כדור הארץ (חוץ, אולי, מהותיקן), מסוגל להפנים כי טעה ולהפוך את החלטתו (ואת זה הותיקן עושה רק פעם ב-1000 שנים בערך).

 

יפה, אבל לא מספיק, כיוון שחוק ה"הארכה הכפולה" (כך ייקרא פה מעכשיו "שער הכסף") עדיין אינו פותר את בעיית בעיטות ההכרעה מ-11 מטר. הוא אולי מקטין את הסבירות לכך שהמשחק יוכרע בבעיטות 11, אבל הבעיות המרכזיות של השיטה עדיין עומדות בעינן.

הכרעה בבעיטות 11 היא לא הוגנת ואכזרית. היא לא הוגנת כיוון שהיא לא מודדת יכולת ספורטיבית אלא רק את היכולת לעמוד במתח. שום כישורים פיזיים לא נמדדים בבעיטת 11, לא מצד השוער ולא מצד הבועט. זה סוג של הגרלה. ואכזרית? על זה לא צריך להרחיב. מספיק להזכר בפרצוף ההמום של גארת' סאות'גייט מנבחרת אנגליה שהחמיץ את הפנדל הגורלי נגד גרמניה ביורו 96'.. מישהו יודע לאן נעלמו עקבותיו של סאות'גייט? ללמדנו שבעיטות הכרעה יכולות גם לחסל קריירה (ואף מלה על בקהאם. עליו אני לא מרחם. להיפך).

לא שזה כזה נורא, גם התמודדות של עצבים היא סוג של ספורט, אבל היא לא כדורגל. כדורגל בוחן גם אינטלגנצית משחק, שליטה בכדור, כושר גופני, יכולת בעיטה, מסירה, וכו'. חבל שמשחק מוכרע שלא על בסיס היכולות האלו.

 



סאות'גייט חושב על הכותרות של מחר בעיתון

 

אבל זו בעיני הבעייה הקטנה. הבעייה העיקרית הראשונה היא שבעיטות הכרעה מ-11 מטר הן השעמום בהתגלמותו. זה פשוט לא מעניין! עוד בעיטה ועוד בעיטה, עוד זינוק של השוער... שעמום.

וזה לא שאין רעיונות אחרים, אלא שפיפ"א מתעקשת להתעלם מהם. סביר להניח שלטראומת "שער הזהב" יש חלק בקיבעון הזה. גם ככה מדובר בגוף קיבעוני, אבל יותר מכך פיפ"א כנראה חוששת לעשות שינויים גדולים מדי לאחר הביקורת הצולבת שחטפה על "שער הזהב".

 

הצעה אחת שאני שמח לקחת עליה קרדיט היא בעיטות 16. לכאורה, אותו עיקרון, אבל למעשה מדובר על סוג של בעיטה שמצריך יותר מיומנות. בעיטת 16 גם מאפשרת לשוער להפגין את כישוריו. ההתמודדות הופכת יותר מעניינת, סגנונות הבעיטה יותר מגוונים ולשוער יש חלק גדול יותר בקביעת התוצאה הסופית.

ההצעה השנייה היא לאמץ את מה שפעם היה מקובל בדרום אמריקה ומיושם היום בליגה המקצוענית בארה"ב. הכוונה היא ל"אחד על אחד". השחקן יקבל את הכדור במחצית המגרש (או בכל נקודה אחרת שתיקבע) וינתן לו זמן קצוב (נניח 7 שניות) להכניע את השוער באחד-על-אחד. זה כבר עסק הרבה יותר מעניין, יותר קצבי, יותר יפה לעין, פחות מלחיץ עבור השחקן, ונותן הן לשוער והן לשחקן הזדמנות להפגין את כישוריהם.

 

אבל החלפת צורת הבעיטה היא רק השלב הראשון והפחות משמעותי. השינוי השני הוא יותר עקרוני ויותר מהותי ולמעשה מדובר במהפכה של ממש בשיטת ההכרעה. זוהי שיטה שנראית קצת משונה ולא מובנת ברגע הראשון, אולם לאחר שהוגים בה קצת מתגלה גאוניותה הצרופה. לצערי, אני לא יכול לקחת עליה קרדיט, אבל סהדי במרומים שאין עוד אדם שטרח כמוני להעביר אותה באופן מסיונרי ממש לכל חובב כדורגל שפגשתי (וגם לכאלה שאינם חובבי כדורגל).

הרעיו הוא כדלקמן: להחליף את הסדר בין בעיטות ההכרעה וההארכה. רגע, קחו זמן לעכל.... רוצה לומר, אם המשחק  (90 דקות) יסתיים בשוויון, יתקיים  מיד  לאחריו  דו-קרב בעיטות-הכרעה (11, 16, או אחד-על-אחד) עד שאחת הקבוצות תנצח. לאחר מכן תשוחק הארכה של 30 דקות (או שתיים של 15). המנצחת בהארכה היא המנצחת במשחק. במידה וההארכה תסתיים בתיקו - וזה השוס הגדול - תנצח הקבוצה שניצחה בדו-קרב בעיטות-ההכרעה.

 

מדובר על שיטה שכולה יתרונות: היא מורידה את לחץ בעיטות ההכרעה מעל השחקנים. המחשבה שיש אחר-כך אפשרות לתקן תעלה אותם רגועים יותר לדו-קרב. מקרה סאות'גייט לא יחזור עוד. בנוסף, הקבוצה שתפסיד בבעיטות-ההכרעה תצטרך לעלות להארכה בטירוף. זוהי ההזדמנות האחרונה בהחלט שלה והיא לא תוכל למזמז את הזמן (כפי שעושות קבוצות בשיטה הנוכחית) כדי להגיע לפנדלים. ברמה האישית, שחקן שיחמיץ פנדל מכריע (שלום דיויד בקהאם) יעלה להארכה במוטיבציית שיא. המצב הזה הוא פוטנציאל להארכות דרמטיות ומלהיבות, ולא כמו בשיטה הנוכחית שמזמינה משחק זהיר וסגור.

זו גם הכרעה ספורטיבית אמיתית. קבוצה שתנצח לאחר שתפסיד בפנדלים תצטרך להפגין עליונות במגרש. לא עוד התמודדויות של עצבים. קבוצה שתפסיד לאחר שניצחה בפנדלים תצטרך להבין שהיא כנראה לא טובה מספיק. כמובן שגם הפוטנציאל הדרמטי לא הולך לאיבוד.

בקיצור, על הנייר, רק יתרונות.

 

ספק אם בפיפ"א יאמצו את הרעיון הזה. שיטת ההכרעה עברה יותר מדי טלטלות בשנים האחרונות ובפיפ"א יעדיפו לתת לשיטה הנוכחית לרוץ עוד כמה שנים. נשאלה השאלה כמה סאות'גייטים עוד יצטרכו להקריב את הקריירה שלהם בשביל שלועד הפועל של פיפ"א יפול האסימון.

נכתב על ידי , 27/6/2004 16:09   בקטגוריות בנאות דשא ירביצני  
4 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



יומרות גבריות



היום, בעת שערכתי קניות בסופר, נתקלתי במחזה משעשע האופייני לתקופה זו של השנה: גבר מגודל עמד ליד האבטיחים, שלף אותם אחד אחרי השני מתוך הערימה, חבט בהם פעם-פעמיים, הקשיב בתשומת לב, והחזיר אותם לערימה. לבסוף,לאחר שבחן כך אולי 10 אבטיחים שונים, המהם בשביעות רצון, הניח אבטיח בעגלה וסימן לאשתו המשועממת שאפשר להמשיך.

גברים הם יצורים מוזרים. יש להם היומרה לדעת את צפונות היקום. במידה רבה, יש ליומרה הזאת בסיס: התגליות הגדולות ביותר וההמצאות המופלאות ביותר הן של גברים. התחרותיות שטבועה בגבר מקדמת-דנן שולחת אותו להעפיל לפסגות הגבוהות ביותר, לצלול לתהומות העמוקים ביותר ובדרך גם להחריב איזו עיר או שתיים בפצצה גרעינית.
נכון שאנחנו על סיפו של שוויון, אבל בכל מה שנוגע לפענוח סודות הקוסמוס הגברים עדיין מובילים בפער עצום שספק אם ייסגר אי פעם. כך שהיומרה להבין ולדעת אינה מופרכת לחלוטין. בכל זאת, תנו כבוד. הרי גילינו כמה דברים טובים, המצאנו כמה דברים טובים.

העניין הוא שגם אם גברים עומדים מאחורי כל התגליות האלו, עדיין קשה לייחס אותן למין הגברי כולו. למרות ש"מפענחי היקום" הם גברים, עדיין מדובר ביחידי סגולה, השאור שבעיסת הטסטוסטרון.
רוצה לומר, גם אם גבר המציא את המכונית אין זה אומר שאני בהכרח אמור להבין איך היא בדיוק פועלת, כלומר, אני יודע כי קראתי ושמעתי, לא כי זה טבוע לי בדי-אן-איי. וגם אם אני יודע, זה לא אומר שאני יודע לתקן אותה כשהיא מתקלקת.
הגבריות של לא משחקת תפקיד בסוגיית ההבנה והתיקון. גם אשה יכולה ללמוד זאת. אבל שום אשה שאני מכיר לא תפתח את מכסה המנוע, תביט פנימה בחשיבות, תהמהם, תכחכח קלות ואז תאמר "המממ, נראה לי שזה הקרבורטור".
זוהי תמציות הגבריות. זו לא ההבנה והידיעה שמבדילה בין גברים לנשים - זו היומרה להבין ולדעת.


  אבטיח. נראה אותך גבר

וכך, גברים טופחים על אבטיחים, מגלגלים יינות בפיהם בהבעת ריכוז עילאית, מפשפשים בקרביו של המחשב ששבק, מתעקשים למצוא את הדרך בלי מפה (חוץ מאבא שלי שאצלו פענוח המפה הוא האתגר האמיתי - לא מציאת הדרך) ומנתחים מהלכי כדורגל.
כאלה אנחנו, לעולם לא נלאה מלהתיימר להבין.

ואבטיחים? כמה מגדלי אבטיחים ותיקים הבהירו לי פעם בצורה שאינה משתמעת לשתי פנים שאין דרך לדעת את טיבו של האבטיח רק ע"י טפיחה וליטוף. למעשה, אין שום דרך לדעת את טיב האבטיח עד שפותחים אותו, גם לא אם אתה מגדל אבטיחים ותיק.
אין זה אומר שנוותר על טקס הטפיחה המסורתי. בכל זאת, מה הם מבינים המגדלים האלה. כולה חקלאים. אנחנו גברים אמיתיים - אנחנו המצאנו את המכונית.
נכתב על ידי , 21/6/2004 23:56  
8 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   1 הפניות לכאן   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



לדף הבא
דפים:  

הבלוג משוייך לקטגוריות: החיים כמשל , אקטואליה ופוליטיקה , פילוסופיית חיים
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לישי רוזנבאום אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על ישי רוזנבאום ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2025 © עמותת ישראבלוג (ע"ר)