לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה
 

מושב לצים - הבלוג של ישי


"אשרי האיש אשר לא הלך בעצת רשעים, ובדרך חטאים לא עמד, ובמושב לצים לא ישב..." (תהילים, א, 1)
כינוי: 

בן: 48

ICQ: 72106105 

תמונה



פרטים נוספים:  אודות הבלוג


מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


<<    אוגוסט 2005    >>
אבגדהוש
 123456
78910111213
14151617181920
21222324252627
28293031   

 
הבלוג חבר בטבעות:
 



הוסף מסר

8/2005

ים התנינים שמסביב



(ראיתי שהנושא החם היום בישרא-בלוג הוא הגמר המסעיר של כוכב נולד. וואו. שיגעון. האמת, אין לי הרבה מה לכתוב על זה אבל גיליתי שזה מכניס ים של גולשים לבלוג. אז החלטתי לנסות ולקשר את הקטע הזה לשם. נראה אם זה יעבוד. בכל זאת - יש איזה קשר קלוש. אה כן, ויאללה מיכאל, או משהו)

יש לי חיבה רבה לאתר אבטיח. זה מסוג המיזמים שאני חושב עליהם "אח, יכולתי לחשוב על זה בעצמי" (אגב, אם הייתי מיישם בעצמי את כל הדברים שאמרתי עליהם את זה - הייתי היום האיש העשיר בתבל. איזו החמצה). הבעייה היא שהפופולריות שלו הביאה לכך שכל אוויל משריש מנסה להחדיר לשם את טעויותיו הלא-מצחיקות (במקרה הטוב) או המומצאות (במקרה המביך). אי לכך, לאחר שמאסתי בנסיונות להעלות את טעויותי המשובחות לאתר ולהמתין לשווא כי תפורסמנה, החלטתי לפתוח פה אבטיחון פרטי, או כמו שאני מעדיף לקרוא לזה - "ים התנינים" (תיכף תבינו). בינתיים הצלחתי לגרד חמישה. אולי בעתיד אצליח להרים איזה סיקוונס.

העיירה זה הכי, אחי
השיר: אם אתה בסביבה ("העיירה שלי")
מילים: יצחק קלפטר
מבצע: אריק סיני
השורה המקורית: "ואם אתה נמצא כבר בסביבה / דע לך שכאן הזמן לא הכרחי"
השורה שלי: "ואם אתה נמצא כבר בסביבה / דע לך שכאן, אז מה אם לא הכי?"


התירוץ: אני מאד מחבב את השיר הזה. כל מי שבא ממקום קטן מזדהה עם משפטים כמו "הזמן לא הכרחי" ו"- רחוב ישן בצהרי היום לצידיו בתים עם גג אדום". לכן, לא ברור לי למה היה לי דחוף להשמיץ את העיירה של צ'רצ'יל ולהגיד שהיא "לא הכי". לא מאד צ'רצ'יליאני מצידי. גם לא העברית הקלוקלת.


רוחות של מבוכה
השיר: מי שחלם
מילים: דידי מנוסי
מבצע: כל מיני. מהמיטב של יום הזיכרון.
השורה המקורית: "וההרים עוד בוערים באש זריחות / ובין ערביים עוד נושבת רוח ים"
השורה המקולקלת: "וההרים עוד בוערים באש זריחות / ובין ערביים עוד נושבת רוח סתיו"


התירוץ:
האמת היא שזו לא טעות שלי אלא של אחותי. בטקס יום הזיכרון של הקיבוץ נהוג בדרך-כלל לשיר כמה שירים נוגים בציבור. כשהגיע השיר הזה, אחותי שרה ברגש את השורה השגוייה הנ"ל וגרמה לאחותי השנייה (כלומר הראשונה, כלומר הבכורה, כלומר לא זאת שטעתה אלא השנייה שהיא גם הבכורה... נו, אתה הורס את הסיפור) לפרוץ בצחוק - באמצע טקס יום הזיכרון! הצחוק הזה הדביק גם אותי ושנינו נאלצנו לברוח החוצה ולהרגע לפני שחברי הקיבוץ יעשו בנו שפטים. אה, מה התירוץ? תשאלו אותה. היא הצליחה לטעות למרות שהמילים הנכונות היו כתובות בשירון. לך תבין.


שלום והתנינים
השיר: אהבת נעורי
מילים: שלום חנוך
מבצע: שלום חנוך
השורה המקורית: "זיכרון שעולה בי שוב / פרדס רטוב יללת התנים ואת / שהיית אהבת נעורי"
השורה המטומטמת שלי: "זיכרון שעולה בי שוב / פרדס רטוב יללת התנין ואת / שהיית אהבת נעורי"

התירוץ: אין לי מושג מה יש לי משלום חנוך ושיריו. האמת, שיר מקסים. אחד החביבים עלי. עכשיו, גם אני, כמו שלום חנוך, גדלתי בקיבוץ, ואני יכול להזדהות עם כמה מהשורות בשיר ועם "הפרדס הרטוב" שבזכרונו. תנים, לעומת זאת, אני לא זוכר. יללות של תנים הכרתי במקרה הטוב רק מהספרים שקראתי בילדותי.
תמיד תהיתי באיזה מין קיבוץ גדל שלום שתנינים הסתובבו בפרדסיו ויללו. ובכלל, אילו מין תנינים אלה שמייללים? האם בכו על מר גורלה של התנועה הקיבוצית? האם על כך שנאלצו להשביע את רעבונם בתפוזים?
טוב, האמת היא שחשבתי שזו מעין וריאציה ל"דמעות תנין" או איזו מטאפורה פרועה שאמורה להמם את המאזין. בסוף התברר שאלו רק התנים שמייללים, אולי כדי להפחיד את התנינים.

 

חקירת מצח

השיר: עטור מצחך
מילים: אברהם חלפי
מבצע: אריק אינשטיין
השורה המקורית: "אך למי שתהיי, חייו מלאי שיר"
שורת המחץ: "אך למי שתהיי חייב להישיר"
וגם: "אך למי שתהיי חייב להשאיר"

התירוץ: "עטור מצחך" הוא אולי הפזמון העברי היפה ביותר, לטעמי. לא כל כך בגלל תיאור הזיית הסמים של המשורר אברהם חלפי כמו הלחן המרהיב של יוני רכטר (חסידי חלפי מתבקשים להעביר אלי את הנאצות במייל. תודה).
אין לי מושג מה בדיוק הוא חייב להישיר שם. אולי להישיר מבט לפניו של חלפי ולבדוק אם האישונים שלו מורחבים. אולי הוא חייב להיות אדם ישר כדי לזכות בבחורה וחלוקה הורוד, הצמרירי והרך.
אני גם לא יודע מה הוא חייב להשאיר. אולי טיפ? אולי להשאיר את ההגיון שלו בבית (כאילו "עטור מצחך זהב שחור"? מה זה? נפט?).
טוב, אין לי תירוץ. שנים שברתי את הראש על השורה הזאת. בשלב מסויים, בייאושי, הימרתי גם על "אך למי שתהיי - חייט לא עשיר" וגם, ירחם השם, "תחלמי שתהיי חיה של השיר". ואני מודה שכאשר גיליתי את נוסח השורה המקורית - קצת התאכזבתי.


יא חלילי יא עמלי

השיר: לילה לי
מילים: תלמה אליגון
מבצע: יוריק בן דוד, דני ליטני.
השורה של תלמה:  "לילה תשורר שיריך לי / לילה שלי, שלי"
השורה של ישי האידיוט: "לילה תשורר שירי חליל / לילה שלי, שלי"

התירוץ: אין לי. גם אין לי מושג מה זה "שירי חליל". אולי שיריו של המשורר הלבנוני חליל ג'ובראן. לכו תדעו אצל המשוררים השמאלנים האלה.



נו, קשור?


נכתב על ידי , 29/8/2005 20:17   בקטגוריות קשקשת ברשת  
15 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   1 הפניות לכאן   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



צפון השומרון - תמונות מהאלבום הפרטי



צפון השומרון הוא לא סתם עוד מקום שבחדשות עבורי. צפון השומרון על התנחלויותיו היה כל החיים שלי במשך שלוש שנים תמימות. לא, הקיבוצניק הגאה לא יוצא מהארון ומתגלה כנער גבעות פוחז. אני מדבר על השירות הצבאי שלי, אותו העברתי בצפון השומרון ושבמסגרת תפקידי ניהלתי קשר רצוף ואינטנסיבי עם ה.... מתיישבים (עד היום המלה "מתנחלים" לא יוצאת ממני בטבעיות).

כשהגעתי לשומרון, הבטיחו לי המתיישבים שמהר מאד הם יעבירו אותי לצד שלהם. זה לא קרה. כנראה שאפילו התחזקתי בדעות שהבאתי מהבית. אבל נפשי בכל זאת נקשרה באיזור היפהפה וגם בתושבים החביבים (מרביתם), הלא-אידיאליסטים, החילונים ברובם. ישראלים רגילים שחיים, עובדים, משלמים מיסים, משרתים במילואים ורק במקרה (ובעיקר בזכות הדיור הזול) גרים בשטחים הכבושים. אני הייתי נוהג לכנות אותם בצחוק "מתנחלים לייט". כן, גם הם כמובן חטאו בכך שבחרו לבנות את ביתם בשטח מריבה, אבל לזכותם ייאמר שהם לא התעקשו להתקע לפלשתינאים כמו קוץ בישבן ו/או למרר את חייהם, והישובים שלהם - למעט חומש ושאנור ובמידה מסויימת גנים וכדים - אינם מבתרים את האזור לחלקים, דוגמת ישובי חבל עזה.
אני לא מנסה לבדל את מתנחלי צפון השומרון מהאחרים. ברור לי שביום הגורלי אתמוך בלב שלם בפינויים של שקד, חיננית, טל-מנשה, ריחן, מבוא-דותן וחרמש. אבל זה אף פעם לא אותו דבר כשמדובר באנשים שאני מכיר, באזור שהיה לביתי השני (גם אם לא בחרתי אותו) ובישובים שלמדתי להכיר את כל שביליהם.

גנים וכדים
הפינוי המהיר של גנים וכדים לא הפתיע אותי. כבר בזמני (תקופת הסכמי אוסלו) התושבים שם אמרו שביום שיציעו להם פיצויים הולמים הם יקחו את הרגליים ויעזבו. חלק גדול מהם בכלל עולים חדשים שהגיעו בתחילת שנות ה-90 ונשלחו ע"י הממשלה - בעידודו הנלהב של שר השיכון אריאל שרון - לממש את חזון ההתיישבות בשומרון. כשהבינו שדפקו אותם ושלחו אותם לגור בפרבר של ג'נין - כבר היה מאוחר מדי. פלא שהם מיהרו להתפנות משם?

שאנור
לגבי חומש ושאנור המצב קצת שונה. בזמני, שאנור היה כפר אמנים חצי נטוש. אלה שהיו רשומים כתושביו העבירו בדרך-כלל את זמנם בין הסטודיו במקום לבין הבית בנתניה או חדרה. חלק היו באים רק לסוף השבוע. חלק היו שוהים במקום במשך השבוע ויורדים לשפלה בסוף השבוע. כשהייתי רוצה לעדכן את הרשימות שלי והייתי מרים טלפון לרכז הביטחון לשאול כמה תושבים גרים בשאנור הוא היה עונה לי: "תרשום 30". חודש מאוחר יותר הוא היה אומר: "תרשום 25".
המשפחות שפונו משם היום הגיעו למקום רק בשנתיים האחרונות. אפשר להתפעל מהארגון שלהם, אבל אפשר גם לשאול איפה הם היו 15 שנה - מאז שהוקם הישוב. כנראה שבשומרון אין ואקום, וישוב שהתרוקן מיושביו מיד מתמלא מחדש - רק שבפעם השנייה אלה לא אמנים עולים חדשים - לחלקם לא כל הברגים יושבים בראש כמו שצריך - אלא מתנחלים מהזן השומרוני המצוי עם העוזי והדובון שגם אצלם הברגים לא משהו.

חומש
מחומש נשקף הנוף הכי מרהיב בשומרון, לטעמי. בודאי בצפון השומרון. מגובה 600 מטר מעל פני הים נפרשת לנגד עיניך ארץ האבות - מג'נין ועד שכם. במבט מערבה אפשר לראות את "המותניים הצרים" של המדינה - מכפר סבא ועד חדרה, הושט היד וגע בם.
אם בעתיד יתנהלו הדברים בכיוון הנכון, עוד יקום איזה יזם פלשתינאי ויבנה שם אתר נופש מהמם. אם העניינים יסתבכו - זה יהפוך לאתר אידיאלי לטיווח של מישור החוף. בחומש מקבלים פרופורציות: כמה המדינה קטנה, כמה הארץ הזאת צפופה, כמה הפלשתינאים ואנחנו לא הולכים באמת להתנתק אחד מהשני. בחומש גם מצליחים (בקושי) להבין מה דחוף לאנשים לעזוב את בתיהם וללכת להתקע על איזה ג'בל בשומרון. להזכירכם שב-1980 עוד לא למדנו את המלה "אינתיפאדה".
אבל חומש תקוע בין שני ישובים פלשתיניים. אין לו כביש עוקף או שאר פעלולים הנדסיים. הבא מצפון - חייב לעבור ברחובה הראשי של העיירה סילת א-ד'הר. הבא מדרום - חייב לעבור בסמוך לבתיו של הכפר בורקה. אין מפלט. לא במקרה מיהרו רוב תושבי חומש לנטוש את המקום עם פרוץ האינתיפאדה. וכמו בשאנור, ברגע שנוצר הואקום נשאבו למקום המתנחלים הסטריאוטיפיים.

אבל מספיק עם הקשקשת - נעבור לתמונות.
תבלו






שאנור - כפר אמנים. אני הייתי קורא לו "כפר רומנים"




השער הישן של שאנור




השער לחומש. צדיקים יבואו בו?




גנים. פרבר של ג'נין




סילת א-ד'הר. בין שאנור לחומש




הלוחם החסון, השרירי ויפה-התואר י' בעלייה לגנים וכדים. ברקע: עמק יזרעאל




שוב י'. הפעם עם סילת א-ד'הר ברקע




צפון השומרון. מבט מהישוב שקד




נחשו מי יצא לשוח? י' ממשיך במסעותיו, הפעם ביער שקד




י' וידיד




לא רק השטחים כבושים




ונפרד בתמונה מסיני. י' ממשיך במסעותיו בשטחים הכבושים (לשעבר).


נכתב על ידי , 24/8/2005 00:55   בקטגוריות אקטואליה  
35 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



טראו - מה?



בתוך הקשקשת הבלתי פוסקת סביב ההתנתקות (כן, גם שלי) עולה לא מעט פעמים המלה "טראומה". בדרך כלל בסביבה של המלה "ילדים". פינוי (או גירוש, עקירה, ניתוק, טרנספר, הגלייה, מילוט, פליטה, שאיבה, סניקה, או בעיטה או מה שלא ימציאו עוד) של אנשים מבתיהם הוא טראומטי - כך מסבירים לנו - למפונים ולילדיהם, למפנים, לעם ישראל.

קודם כל, השימוש במלה טראומה הוא שגוי. טראומה היא דבר שניתן לזהות רק בדיעבד. טראומה נעוצה תמיד בעבר - לא בהווה. "אירוע טראומטי" הוא כזה רק במבט לאחור - אי אפשר להגיד על אירוע שמתרחש ממש עכשיו שהוא טראומטי. ומי שאומר - כנראה שיש לו סיבה טובה לרצות שהוא יהיה טראומטי.

אבל יש משהו בדברי המתנחלים: לפינוי הזה יש פוטנציאל להפוך לטראומטי עבור הילדים. אין לי ספק שהמראה של שוטרים וחיילים הנכנסים הביתה ומלווים או גוררים את הוריהם החוצה לא יישכח מהם במהרה - אולי אפילו כל חייהם.
השאלה היא לא האם יש לאירוע פוטנציאל טראומטי - יש לו - השאלה היא לאן מוליכים את הפוטנציאל הזה, האם "מטפחים" אותו או עושים הכל כדי שהוא לא יתפרץ. אני לא אב לילדים, אבל עד כמה שהבנתי משגת, מתפקידו של הורה שאירוע משברי מתרגש עליו ועל ילדיו, הוא לגונן עליהם, לרכך את הטראומה, לסוכך על הטף מפני האיום כביכול, למזער עד כמה שאפשר את הפוטנציאל הטראומטי. לא להסתיר, לא לצבוע את המציאות בורוד (כפי שעושים הורים מסויימים), אלא להעמיד את האיום בהקשר הנכון ולסייע לילדים להתמודד עם הפחדים.

בפועל, מה שעושים חלק מהמתנחלים הוא ההיפך הגמור ונראה שהם עושים כמיטב יכולתם כדי להעצים את הטראומה של ילדיהם - אם בצרחותיהם, ברקיעותיהם ונפנוף ידיהם ואם בטלטול ילדיהם לנגד עיני החיילים והשוטרים בצווחות "תראו מה אתם עושים לילדים!".
הרי כך או כך ייחרט האירוע בזכרונם של הילדים וישפיע עליהם. אין ספק גם שמדובר באירוע כואב, משברי, אבל דווקא בשל כך לא צריך להסתובב ולצרוח "טראומה! טראומה!" לכל מיקרופון תועה. נראה לי שמתפקידו של ההורה האחראי הוא להעמיד דברים בהקשר הנכון ובעיקר בפרופורציות הנכונות, לא להפוך את האירוע לבליל כאוטי של צעקות, פרפורים, התרוצצויות וקריעות. הרי ההורים האלה יודעים היטב שלמרות שעוקרים אותם מבתיהם, אף אחד לא הולך לזרוק אותם לרעוב למוות במדבר והם אינם מובלים לתאי-הגזים (סליחה, לא יכולתי להתאפק) - פעולות שאולי היו מצדיקות את ההתנהגות הזאת.
נראה אם כן שמה שרוצים אותם הורים יותר מכל הוא באמת להפוך את האירוע הזה לטראומטי; דומה כי הם מבקשים להגשים את נבואתם-הם אודות הנזק שייגרם לנפש הילדים. וזה כבר דבר שלא יסלח. זהו מעשה אנוכי המתרחש במקום שאמור להיות חף מכל אנוכיות - המשפחה.
אפשר להבין את הכאב של ההורים, אבל בהיותם הדמות המשמעותית והמשפיעה ביותר בחיי ילדיהם ניתן היה לצפות מהם - הו, תמים שכמותי - כי ימחישו להם בצורה אחרת, אחראית יותר, כיצד ניתן להפגין כאב

ובאשר לאירועי הימים האחרונים: ההתנתקות הזאת מעניקה לנו הצצה נדירה ואינטימית אל עולמם של המתנחלים, תרבותם, ערכיהם ובעיקר - חינוך ילדיהם. לאור מה שראינו, אין להשתומם לנוכח מופע האימים של מיטב הדור הצעיר על גגות בתי הכנסת בנווה דקלים ובכפר דרום. מחר אולי גם בשאנור ובחומש. אמור לי מי הם הוריך ואומר לך מי אתה.



נכתב על ידי , 22/8/2005 13:59   בקטגוריות אקטואליה  
7 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



לדף הבא
דפים:  

הבלוג משוייך לקטגוריות: החיים כמשל , אקטואליה ופוליטיקה , פילוסופיית חיים
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לישי רוזנבאום אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על ישי רוזנבאום ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2025 © עמותת ישראבלוג (ע"ר)