ככה דמיינתי צבא. נכון, קשה. קשה לשכב בתוך אוהל שלא מחמם בשיט ב3 בלילה בנגב. וקשה, קשה לקום להקפצה כל לילה. וקשה, קשה לחיות עם 50 בנות. עם חלקן חודש-חודשיים, עם חלקן 8 חודשים, עם חלקן אולי 3 שנים.
קשה להקים משפחה חדשה. קשה לקבל הורים חדשים, 6 בנות קשוחות להפליא אבל מדהימות ושפיציות ברמה שלא ניתן לתאר. קשה שכל יום את או אחת מ50 האחיות שלך בוכה. כל יום. אין יום שמישהי לא בוכה בו.
אבל ככה זה צבא.
אני לא מגינה על המדינה שלי מתוך משרד, גורסת ניירות.
לא.
אני לומדת לירות באנשים. כן, ממש לומדת. וזה מפחיד טילים. בחושך? המטרות האלו נראות די אנושיות.
קשה ללמוד לדעת לטפל ברגל קטועה ולדעת, שאמנם כל החיילים והחיילות עוברים סדנה דומה, אבל לי, לי אשכרה יש סיכוי להשתמש בזה יום אחד.
אבל לא רק קשה.
מלהיב לדעת שהבנות שהיו לפני שנה וחצי בדיוק בדיוק פעורות וצעירות כמוני, תופסות מבריחי סמים ונשק, בדיוק באותו יום בו אני עולה על ווסט ועושה את עצמי מגינה על הבסיס למרות שאין עלי אפילו כדור אחד.
מדהים לגלות שאני מסוגלת לדברים פיזיים שלא חשבתי שאני יכולה. כיף להתחרות בספרינט מול הסמלת הכי שפיצית שיש. ולהפסיד, כן, אבל רק בקצת. ומי יודע? לדעת איפשהו בפנים שיום אחד אני גם אנצח אותה.
מטורף כשחברות שלך רצות בכפור ובחושך כלבים כדי להשיג לך תה כשאת קרובה להיפותרמיה והכל כואב.
פסיכי כשחברה מתעלפת לידך, אבל מרגש כשכולן עוזרות לה, וגם את עוזרת, לאותה חברה שהייתה שם בשבילך אתמול.
זה צבא בשבילי. להתאמץ, להזיע, להגיע להישגים ולמצבים שבחיים לא הייתי מגיעה אליהם בשום מסגרת אחרת בחיים.
להקים משפחה, של 50 בנות, 60, אם נכלול גם את ההורים - הסגל המדהים שלנו.
להרגיש בפצעים בידיים וברגליים שוואלה, בזכותי, עוד שנה ככה, ובזכות כמה מהאחיות שלי, עוד אנשים יוכלו לישון בשקט בלילה במדינה הזו.
אני לא מתחרטת על הבחירה שלי, אפילו לא לשנייה. גם לא כשכואב וכשאני בוכה ונופלת. אני לא מתחרטת, כי במדינה כמו שלנו, בבית הזה, שכולם כ"כ רוצים לקחת מאיתנו, אין ברירות. חייבים לתת 250%, ואני מרגישה שזה מה שאני נותנת.
אני גאה בעצמי. גאה במה שאני עושה.
אחח... קרביות הן מורעלות, מה לעשות.
שבת שלום לכולם. נתראה אולי עוד שבועיים.
חוצמזה? קרביות, בניגוד לשאר הבנות בצה"ל, מרזות. אז איך לא נהיה שמחות על תפקידנו? אחח.. הנקביות. ^^
מעין.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
Rockiller