אני טיפה מורעלת, אני מודעת לזה. אבל יש לי ריב אחד ענק עם החיים הצבאיים ואני לא שוכחת ולא סולחת. אני חוטפת עצבים כל יום מחדש.
נכון, יחסית לתפקיד שלי, דווקא יש לי יציאות מעולות. 10-4 וזה.. אבל זה פשוט לא עובד. ניסיתי, בחיי.
את מכירה בחור, והוא ממש מתוק. אתם מדברים בטלפון יחסית ממש הרבה. ומגיע הסופ"ש, אבל הוא לא יוצא. אז לא נורא, עוד שבועיים. אבל יש לך חתונה של בת דודה ויומולדת של חברה והוא גם גר נורא רחוק ואתם עדיין מדברים ואת אומרת שתסעי אליו אבל בדיוק בסופ"ש הזה מתארחים אצלו בבית ואז שוב היציאות שלכם מתבלגנות ואתם מרימים ידיים. ואת מכירה עוד מישהו, אפילו יותר מקסים, וחוטפת את הדה-ז'ה-וו של החיים.
ראבק, אז אי אפשר להכיר בצבא. קיבלתי והפנמתי. אז ניסיתי עם אקסים.
אתם כבר מכירים, אז אין לחץ להכיר פייס טו פייס וזורם דווקא השיחות בטלפון אבל בתכלס את יוצאת לשטח עוד שעה ליומיים וחצי ואין לך שנייה ואז כשאת חוזרת הוא בדיוק בהפלגה אז יצא שלא דיברתם שבוע וקצת. אז מגיע הסופ"ש והוא לוקח אותך לסרט והכל טוב ויפה ואתם חוזרים לאוטו והוא שולח ידיים כמו ילד בן 16 למרות שהוא בן 20 ואת מתחילה להזכר למה נפרדתם מלכתחילה.
אז מה? נידונתי ל3 שנים של תסכולים רגשיים בזה אחר זה? לא זורם לי בעליל. ואין לי שום תוכנית. ותמיד יש לי תוכנית.
נמאס נמאס נמאס.
אולי דברים יסתדרו. מתישהו. אבל כרגע המזל פשוט יורק לי בפרצוף, כבר פאקינג שנה ברציפות.
מעין.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
Rockiller