הסתכלנו על הרשימה והוא אמר לי - "gap"
"מה? איך אתה יודע?"
"במקרה יצא לי לשמוע והוא טוב, את מכירה אותי אני לא יכול לא
להקשיב"
הסתכלתי למעלה. ברגעים האלה אני מתחזקת לרגע. אין, זה לא יכול להיות.
מישהו מעביר לי מסרים. מישהו מנסה להגיד לי פה משהו, זה פשוט לא יכול להיות מקרי.
לא יכול להיות שמכל השירים הוא יציע דווקא את השיר האהוב עלי, זה לא
הגיוני. מה הסיכוי?
זה מצחיק שכשחושבים על אהבה לסטטיסטיקה יש תפקיד ענק. מה הסיכוי
שנפגשנו? מה הסיכוי שהוא מקסים? שהוא גם אוהב מוזיקה? שהוא יאהב את המוזיקה שלי?
את השיר שאני הכי אוהבת?
לפי החישובים שלי אם נניח שכל אחד מהם הוא אחד לעשר (למרות שלדעתי
הסיכוי נמוך יותר), אם נכפיל אותם נגיע לאחד למאה אלף.
אז כן, אני מסתכלת למעלה- בטוח מישהו מנסה להעביר לי מסר, זה לא יכול
להיות מקרי.
ומה שמעניין ברגע הקסום הזה, שבו עוד אסימון נפל לי וגרם לי להבין מה
יש לי בידיים, זה שלא חלקתי אותו עם אף אחד.
איך זה יכול להיות? אני חולקת הכל. כל פרט קטן, לפחות שלושה אנשים
יודעים, וזה רק לפחות. אז דווקא הרגע הזה שהיה כל כך משמעותי בעבורי, איך שמרתי
אותו לעצמי?
ואז הבנתי שדווקא כשאני מפסיקה לספר, זה מה שהופך את זה לעוד יותר
מדהים. כי אני לא עומדת בקצב. כל רגע איתו אני חווה חוויה שאני רוצה לספר עליה, כל
מחווה וחיבוק ומילה ושיר.
כל פעם שהוא נוהג ומחליף הילוכים ביד שמאל רק כדי שאני אמשיך להחזיק
לו את היד השניה.
בעצם רגע קסום כזה טובע באוקיינוס של רגעים- שבכל אחד מהם אני מוצאת את
עצמי פעורת פה.
הוא כל הזמן שואל אותי- למה את עושה לא עם הראש?
כי אני לא מאמינה.
לא יכול להיות.
אין מצב.
אולי?
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
