סופשבוע שלם עבר ולא הפסקתי לפנטז עליו. אלפי תסריטים דמיוניים של איך ולמה יקרה שבסופו של דבר נמצא עצמנו עושים סקס.

אני לא מאוהבת בו, ולא רוצה ממנו אהבה (את זה מזמן הפסקתי להאמין שאקבל מגבר). רק סקס, אפילו לפעם אחת

ואף אחד לא צריך לדעת מזה. אף אחד בעולם. לא אשתו, לא חברים שלו או שלי, אף אחד.

אני לא אספר.

כי בעצם, אין מה לספר.

את אהבת חיי כבר לקחו ממני. הוא לעולם לא יהיה שלי. וגם מי שחשבתי שבסופו של דבר נתחתן, גם הוא לא יהיה שלי.

מה נשאר בעצם

בסופו של דבר, כל מה שנשאר זה סקס.

בחודשים האחרונים - למעשה בחצי שנה האחרונה, חוויתי מצב של משבר. ריקנות אינסופית שמלאה כל חלל שאי פעם היה בו רגש. לא יכולתי להרגיש כלום כלפי אף אחד. לא היה אכפת לי מאף אחד.

חוץ מהחתולה שלי. שהיא בשבילי כמו משפחה

והמשפחה? רחוקה. גם כשאני לידם בבית, אוכלת אתם ארוחת ערב, רואה איתם טלוויזיה, תמיד הם רחוקים. אף אחד לא יודע מה ממש עובר עלי

אתמול שתיתי הרבה יין בדירה.

פשוט רציתי להפיג את השיעמום. ורציתי לשכוח.

זה עזר קצת

לאחרונה אני מרבה לשמוע בוב דילן ופינק פלויד. לומדת את השירים שלהם בעל פה.

בעיקר אהוב עלי הצד האפל של הירח וANIMALS

חשבתי עליך כל היום.

כשאני רואה איך אתה מצד אחד מתעלם ממני, כשאני לידך, מזיז את מבטך כל פעם כשאני בוהה לך אל תוך העיניים (אף פעם לא שמתי לב כמה העיניים שלך מיוחדות. יש להן צבע כהה ועם זאת הן מבריקות כמו יהלום שחור) ומצד שני כל פעם שאני עוברת לידך אתה קורא לי, גם אם אני סתם עוברת שם. מוצא סיבות לדבר אתי.

לא הפסקתי לדמיין אותנו עושים את זה, לבד בחושך, כשאף אחד לא רואה, בכל פינה. בכל דרך. בכל צורה.

שעות.

כשאני חושבת על זה אני ממש יכולה להרגיש אותך, את מגע עורך, את הזיפים שלך על עורי, את ריח הזעה והסיגריות, את הנשימות, את חום הגוף שמעולם לא יהיה שלי, אפילו לא לרגע אחד.

את מגע השפתיים שלך.

את הידיים שלך מגששות ומלטפות את גבי

אותך בתוכי

אני יכולה להרגיש אותך בכל זמן ובכל מקום.

לראות אותך עירום כמו שמעולם לא ראיתי אותך (ובאמת, מעולם לא ראיתי)

את שרירי החזה, הבטן, הקו שחוצה את הבטן, המתניים, החלק שבו הן מתחברות עם הישבן והרגליים. ומה שביניהן.