אני לא יכולה ללטף אותך באמת. לגעת בך באמת.

אז אני אגע בך במילים שלי כאן, בבלוג הזה שלעולם לא תקרא בו.

למה בבלוג ולא ביומן הפרטי שלי? (כן יש לי כזה)

אולי כי אני רוצה שהעולם ידע את זה.

כשיש לאדם סוד הוא מת שכל העולם ידע אותו. במיוחד אם זו משיכה אסורה - לא אהבה אסורה, כי אני לא אוהבת אותך.

בעצם קשה לי להגיד שאני לא אוהבת אותך.

אני לא מאוהבת בך, זה אני יכולה להגיד.

אבל אני לא שונאת אותך.

ולהגיד שאתה לא אוהב מישהו זה כמעט כמו להגיד שאתה שונא אותו. אולי לא עז כל כך אבל קרוב.

אני אגע בך במילים שלי.

במילים שלי אני יכולה לעשות הכל - כמו בדמיון שלי. כבר אמרתי בפוסט הקודם שאני יכולה לעשות מה שאני רוצה אתך ואף אחד לא יידע - בדמיון שלי.

והדמיון שלי הוא כמו מערכת קולנוע ביתית - עם סראונד, תמונה חדה, מסך ענק.

הכל שם.

וגם ריח, טעם, מגע.

יש לי את היכולת לעבוד על עצמי עד כדי כך שאני ממש ארגיש אותך בתוכי בלי שתהיה לידי.

ארגיש את טעם הסיגריות שלך בפי.

את ידיך על כתפיי ועל גבי.

את שפתיך על חזי, צווארי, שפתיי שלי.

את מגע עורך, איך אתה מצטמרר כשידיי הקרות נוגעות בגבך. וזה טוב.

אותי אוחזת במתנייך ודוחפת אותן לעבר מתניי. את רגליך החזקות נכרכות סביבי, נאבקות בשלי למרות שהן לא צריכות.

בסופו של דבר אתה אוחז בגופי בחזקה, בעוצמה שלא דמיינתי, וזה כמעט כואב, ונכנס אליי.

אנחנו נופלים על הרצפה. אתה מעליי, נע ונאנח.

האנחות שלך שכמעט לא נשמעות, גורמות לשערות שלי לסמור. פתאום אני שמה לב שגם אני נאנחת.

וזה נמשך כמו נצח. איבדתי את תחושת הזמן (דבר שאף פעם לא קורה, אולי רק כשאני חולמת).

לרגע אפילו שכחתי מי אני. מי אתה. מה אנחנו עושים כאן.

ואני כל כך רוצה שתגמור, וכל כך רוצה שלא תגמור.

בסופו של דבר שנינו גומרים.

כל שנייה מתקצרת, ומתארכת.

אני לא רואה כלום, לא יכולה לפקוח את העיניים, רק להרגיש אותך נאחז בי בחזקה, ואותי נצמדת אליך כאילו אני עומדת ליפול.

לאט לאט הנשימה חוזרת אלי, ואני פוקחת עיניים ורואה אותך מעליי. מזיע. הזעה נוטפת ממצחך ושערות ראשך עליי.

אני מוחה אותה בידי ומנשקת את שפתיך.

כך אנו נשארים עד שגופינו מתקררים, ונעשה לי קצת קשה לנשום מהכובד של גופך על שלי.

אתה יורד ממני, ופתאום אני שמה לב כמה אתה גבוה לעומתי.

ואז אני נתקפת חשק שוב, והכל חוזר חלילה, ושוב אנחנו עושים את זה, כל הלילה, עד שמאיר היום.