קצת אירוני שבחום הזה זה מה שאני מרגישה.

קיפאון - כי החיים שלי קופאים על שמריהם, כלומר (למי שלא מכיר את הביטוי) לא מתקדמים.

אתמול היה היום שבו עשיתי משמרת מלאה של 8 שעות בברליץ, ולא היה קל.

הרגשתי לחוצה והראיתי את זה, וניסיתי להגיד לבוסית החדשה שלי שאני לא אוהבת שצועקים עלי בטלפון וכשעזבתי את אוויס בדיוק מזה ניסיתי להתרחק.

אז היא התעצבנה וחשבה שאני רוצה להתפטר.

האמת? אני לא בטוחה.

אבל בינתיים לא. אני לא רוצה לעזוב.

קיפאון - כי אני לא מרגישה כלום. מאז שזה נגמר איבדתי את היכולת להרגיש. לאהוב.

אולי זה טוב ככה.

לא ממש יצא לי טוב מכל מערכות היחסים האחרונות. בעיקר יצא שחטפתי מהלומות רגשיות וכשכל מערכת יחסים נגמרה, נכנסתי שוב לדיכאון הזה, ששנים אני מנסה להילחם בו. גייסתי כל משאב אפשרי כדי להילחם בו. אבל איכשהו אני מרגישה שחזרתי לגיל 20, כשחשבתי והתנהגתי כמו ילדה קטנה, וכך התייחסו אלי.

מישהו אמר לי פעם שאם אני לא אלחם למען עצמי, אף אחד לא יילחם בשבילי. וזה נכון. מעולם לא ציפיתי שילחמו בשבילי.

אבל החיים שלי ריקים ושוממים כמו מדבר. וחם לי נורא, בתוספת (בעל הדירה שלי לא רוצה שאתקין מזגן, גם אם היה לי הכסף לקנות אותו).

מישהו אשם בכל זה, וכשאני אמצא אותו, אני אנקום בו.