אני תוהה מה אנשים נורמלים עושים הערב.

אולי חלק מהם גם כותבים בבלוג (לא על הנושא הזה, בוודאי). אולי יוצאים לאיזה מקום. אולי מבלים עם חברים. בטח רואים טלוויזיה. אולי שוכבים. אולי ישנים.

אני יושבת מול המסך ומחטטת לעצמי בנשמה.

מנסה להבין מה קורה, מנסה להבין את עצמי.

שומעת פינק פלויד תוך כדי. אלבום שמעולם לא שמעתי אותו שנקרא obscured by clouds (יצא לפני dark side of the moon). קצת יותר מלודי ופחות פסיכדלי ממה שאני רגילה ואוהבת, אבל הוא בסדר.

הגעתי הביתה  ברבע ל23:00. נסעתי ברכבת מנהריה. שמעתי מטאליקה חלק מהדרך, שבלול בשאר.אריק ושלום עדיין שולטים. למרות שטכנית הם היו יכולים להיות סבים שלי, או לפחות אבות שלי. למי אכפת.

עדיין מסתובבות לי בראש פנטזיות עליו, למרות שהיום פחות התעסקתי עם זה. אולי כי היום אין לי כל כך חשק לרצות גוף של מישהו שרחוק ממני בכל דרך אפשרית (חוץ מלהיות על כוכב אחר). הייתי רק רוצה שכן יהיה פה מישהו שירצה להיות אתי. שיסתכל עלי ויאהב את מה שהוא רואה.

מה שבעיקר הייתי רוצה זה לדעת לנגן על גיטרה חשמלית - ואז להוציא את כל הרגשות שלי דרך המוסיקה. נראה לי שזו אולי הדרך הכי טובה חוץ מכתיבה להביע את הסערה שבפנים.

היו ימים שבאמת היתה סערה בתוכי. שלא יכולתי להפסיק לחשוב ולא ידעתי על מה. כמו מי ששתה יותר מדי קפה, או לקח ספיד או אקסטזי. רק שלא עשיתי לא את זה ולא את זה. פשוט הייתי עצבנית ולחוצה ואפילו לא הבנתי למה. היום אני מבינה שבאמת לא היתה סיבה אמיתית לזה חוץ ממחסור בסרוטונין במוח. הייתי מבלה שעות בלנתח את עצמי ולעשות לעצמי את המוות. אף אחד לא שם לב לזה מבחוץ, אבל בפנים געשתי כמו ים בחורף.

היום המצב קצת שונה בעיקר בגלל הטיפול שעברתי. מצד שני אני מרגישה שאני שוב בנסיגה. יש ימים שאני ממש מאבדת את עצמי.

אולי אפילו זה דבר טוב בשבילי לפנטז עליו. אחרי הכל מין זה חלק מהדחף שפרויד קרא לו ארוס, דחף החיים והיצרים. רוב הזמן אני הולכת עם הדחף ההפוך שלי, הטנטוס, זה שמכוון למוות ולהרס עצמי. הרצון להיות אתו, גורם לי להתרכז בחיים ולא בדבר השני.

פתטי.

לגמרי.

חלק מהמשיכה שלי אליו זה בגלל שהוא לא יכול להיות אתי, גם אם היה רוצה, ובגלל שהוא חזק ממני. חשבתי על זה והבנתי שזה טוב לחלום ולפנטז כי בסך הכל זה כמו לרצות להגיע לכוכבים. בסך הכל אפשר להגיע אליהם, בתיאוריה, אבל אין הרבה סיכוי לזה במיוחד אם אתם אני. מצד שני, לשאוף לזה דוחף אותי להשתפר, ללמוד בחיים וללכת קדימה. אפילו אם זו אשליה מטומטמת.

אני לא יכולה ללטף אותך באמת. לגעת בך באמת.

אז אני אגע בך במילים שלי כאן, בבלוג הזה שלעולם לא תקרא בו.

למה בבלוג ולא ביומן הפרטי שלי? (כן יש לי כזה)

אולי כי אני רוצה שהעולם ידע את זה.

כשיש לאדם סוד הוא מת שכל העולם ידע אותו. במיוחד אם זו משיכה אסורה - לא אהבה אסורה, כי אני לא אוהבת אותך.

בעצם קשה לי להגיד שאני לא אוהבת אותך.

אני לא מאוהבת בך, זה אני יכולה להגיד.

אבל אני לא שונאת אותך.

ולהגיד שאתה לא אוהב מישהו זה כמעט כמו להגיד שאתה שונא אותו. אולי לא עז כל כך אבל קרוב.

אני אגע בך במילים שלי.

במילים שלי אני יכולה לעשות הכל - כמו בדמיון שלי. כבר אמרתי בפוסט הקודם שאני יכולה לעשות מה שאני רוצה אתך ואף אחד לא יידע - בדמיון שלי.

והדמיון שלי הוא כמו מערכת קולנוע ביתית - עם סראונד, תמונה חדה, מסך ענק.

הכל שם.

וגם ריח, טעם, מגע.

יש לי את היכולת לעבוד על עצמי עד כדי כך שאני ממש ארגיש אותך בתוכי בלי שתהיה לידי.

ארגיש את טעם הסיגריות שלך בפי.

את ידיך על כתפיי ועל גבי.

את שפתיך על חזי, צווארי, שפתיי שלי.

את מגע עורך, איך אתה מצטמרר כשידיי הקרות נוגעות בגבך. וזה טוב.

אותי אוחזת במתנייך ודוחפת אותן לעבר מתניי. את רגליך החזקות נכרכות סביבי, נאבקות בשלי למרות שהן לא צריכות.

בסופו של דבר אתה אוחז בגופי בחזקה, בעוצמה שלא דמיינתי, וזה כמעט כואב, ונכנס אליי.

אנחנו נופלים על הרצפה. אתה מעליי, נע ונאנח.

האנחות שלך שכמעט לא נשמעות, גורמות לשערות שלי לסמור. פתאום אני שמה לב שגם אני נאנחת.

וזה נמשך כמו נצח. איבדתי את תחושת הזמן (דבר שאף פעם לא קורה, אולי רק כשאני חולמת).

לרגע אפילו שכחתי מי אני. מי אתה. מה אנחנו עושים כאן.

ואני כל כך רוצה שתגמור, וכל כך רוצה שלא תגמור.

בסופו של דבר שנינו גומרים.

כל שנייה מתקצרת, ומתארכת.

אני לא רואה כלום, לא יכולה לפקוח את העיניים, רק להרגיש אותך נאחז בי בחזקה, ואותי נצמדת אליך כאילו אני עומדת ליפול.

לאט לאט הנשימה חוזרת אלי, ואני פוקחת עיניים ורואה אותך מעליי. מזיע. הזעה נוטפת ממצחך ושערות ראשך עליי.

אני מוחה אותה בידי ומנשקת את שפתיך.

כך אנו נשארים עד שגופינו מתקררים, ונעשה לי קצת קשה לנשום מהכובד של גופך על שלי.

אתה יורד ממני, ופתאום אני שמה לב כמה אתה גבוה לעומתי.

ואז אני נתקפת חשק שוב, והכל חוזר חלילה, ושוב אנחנו עושים את זה, כל הלילה, עד שמאיר היום.

סופשבוע שלם עבר ולא הפסקתי לפנטז עליו. אלפי תסריטים דמיוניים של איך ולמה יקרה שבסופו של דבר נמצא עצמנו עושים סקס.

אני לא מאוהבת בו, ולא רוצה ממנו אהבה (את זה מזמן הפסקתי להאמין שאקבל מגבר). רק סקס, אפילו לפעם אחת

ואף אחד לא צריך לדעת מזה. אף אחד בעולם. לא אשתו, לא חברים שלו או שלי, אף אחד.

אני לא אספר.

כי בעצם, אין מה לספר.

את אהבת חיי כבר לקחו ממני. הוא לעולם לא יהיה שלי. וגם מי שחשבתי שבסופו של דבר נתחתן, גם הוא לא יהיה שלי.

מה נשאר בעצם

בסופו של דבר, כל מה שנשאר זה סקס.

בחודשים האחרונים - למעשה בחצי שנה האחרונה, חוויתי מצב של משבר. ריקנות אינסופית שמלאה כל חלל שאי פעם היה בו רגש. לא יכולתי להרגיש כלום כלפי אף אחד. לא היה אכפת לי מאף אחד.

חוץ מהחתולה שלי. שהיא בשבילי כמו משפחה

והמשפחה? רחוקה. גם כשאני לידם בבית, אוכלת אתם ארוחת ערב, רואה איתם טלוויזיה, תמיד הם רחוקים. אף אחד לא יודע מה ממש עובר עלי

אתמול שתיתי הרבה יין בדירה.

פשוט רציתי להפיג את השיעמום. ורציתי לשכוח.

זה עזר קצת

לאחרונה אני מרבה לשמוע בוב דילן ופינק פלויד. לומדת את השירים שלהם בעל פה.

בעיקר אהוב עלי הצד האפל של הירח וANIMALS

חשבתי עליך כל היום.

כשאני רואה איך אתה מצד אחד מתעלם ממני, כשאני לידך, מזיז את מבטך כל פעם כשאני בוהה לך אל תוך העיניים (אף פעם לא שמתי לב כמה העיניים שלך מיוחדות. יש להן צבע כהה ועם זאת הן מבריקות כמו יהלום שחור) ומצד שני כל פעם שאני עוברת לידך אתה קורא לי, גם אם אני סתם עוברת שם. מוצא סיבות לדבר אתי.

לא הפסקתי לדמיין אותנו עושים את זה, לבד בחושך, כשאף אחד לא רואה, בכל פינה. בכל דרך. בכל צורה.

שעות.

כשאני חושבת על זה אני ממש יכולה להרגיש אותך, את מגע עורך, את הזיפים שלך על עורי, את ריח הזעה והסיגריות, את הנשימות, את חום הגוף שמעולם לא יהיה שלי, אפילו לא לרגע אחד.

את מגע השפתיים שלך.

את הידיים שלך מגששות ומלטפות את גבי

אותך בתוכי

אני יכולה להרגיש אותך בכל זמן ובכל מקום.

לראות אותך עירום כמו שמעולם לא ראיתי אותך (ובאמת, מעולם לא ראיתי)

את שרירי החזה, הבטן, הקו שחוצה את הבטן, המתניים, החלק שבו הן מתחברות עם הישבן והרגליים. ומה שביניהן.

יש קצת הקלה במחשבה שאף אחד ממילא לא קורא בבלוג הזה, כלומר אני יכולה לכתוב בו מה שאני רוצה בלי ביקורת.

העובדה שלא כתבתי בו באופן סדיר כבר כמעט שנה זה גם די מנחם לדעת שאף אחד לא מצפה ממני לעדכן ולכן כשיש לי משהו ממש חשוב לספר, אבל משהו שיעורר קצת ביקורת אצל כמה מכם, לא ממש יקבל הרבה תשומת לב, אז אני יכולה לכתוב אותו בלי לפחד.

יש לי בעיה חמורה.

ניסיתי לדבר על זה עם חברה שלי, אבל היא ממש שקועה בבעיות של עצמה ולא יכולה לעזור לי כרגע. וליד הבעיות שלה, שלי נראית פחות חשובה - גם בעיניי.

הבעיה שלי היא שאני משוגעת לגמרי.

ממש. לגמרי.

אחרת לא הייתי חושבת על מישהו שאסור לי לחשוב עליו.

מאוד קשה לי לדבר על זה, ולכן דיברתי רק איתה על זה, אבל זה לא מספיק.

אותו מישהו, לא יכול להיות שלי מכמה סיבות מאוד מאוד קונקרטיות וחשובות.

אבל אני רוצה אותו.

אני אפילו לא מחבבת אותו - הוא די מעצבן אותי כל כך הרבה פעמים. אני גם יודעת שהוא לא מחבב אותי ולא נמשך אליי. ובכל זאת.

אפשר לומר שאני נמשכת אליו רק בגלל שהוא, להודות על האמת, גבר מושך. מאוד. שמתי לב לזה לפני כחודש.

השבוע הוא דיבר אתי ובזמן שהוא דיבר, הסתכלתי לו על החזה. זה אחד האיברים שהכי מושכים אותי בגבר, הבטן והחזה. כנראה בלי לשים לב, הוא עשה מה שגברים שריריים רבים עושים - "הקפיץ" את אחד משרירי החזה שלו (לדעתי זה היה לגמרי בלי כוונה). באותו רגע הייתי חייבת למצוא תירוץ ללכת משם, כי הסמקתי כמו עגבנייה.

אני לא חושבת שהוא יודע. וגם אם כן - ברור לי שזה לא הדדי, ושהוא לא יעשה כלום בנדון.

אני מקווה רק שאם הוא יודע, או שמישהו אחר יודע, הם לא יספרו לאף אחד. כי אז אני לא אדע איפה לקבור את עצמי.

אני יודעת שמשיכה פיזית זה דבר טבעי שרובנו לא שולטים עליו, גם הנשואים שבינינו (נשואים באושר), גם אלה ששולטים בעצמם וביצרים שלהם יותר טוב מנזירים.

אבל מה לעשות.

אני יצור מאוד מיני, ומאוד חשקי, אני תמיד נכנעת ליצרים שלי. בכל מה שנוגע לאוכל (ואני אוהבת אוכל טעים) ובגלל זה אני נראית כמו שאני נראית.

והחשק לאוכל בא לפצות על המחסור שלי בסקס.

הפעם האחרונה שעשיתי משהו היתה לפני כחודשיים. והפעם האחרונה שהיתה לי אורגזמה אמיתית היתה לפני יותר מחצי שנה.

למען האמת אולי יותר מזה.

אני מודעת לעובדה שכל זה נובע ממחסור בסקס טוב.

לפני כמה שעות הצצתי מתוך סקרנות בפייס בוק שלו (כן, אני עדיין מדברת על אותו אחד. זה שלא נמשך אלי)

ראיתי תמונות מהחתונה שלו.

אשתו כל כך יפיפיה.

ורזה.

אח. אני כל כך שונאת את עצמי.

אני קוברת את התחושות האלה בפנים. כמובן שאני לא עושה משהו בנדון ולא אעשה.

אבל מה לעשות.

אתם לא מכירים אותו, אבל אתם צריכים לראות אותו.

כמו רוב הנשים (שיש להן עיניים בראש) אני נמשכת לגברים כאלה. גבוהים ממני, עם שרירים, עם בטן שאפשר לגהץ עליה סדינים. עם ישבן שכאילו מישהו פיסל.

גם גברים נמשכים לנשים יפות  - גם אם הם לא רוצים ואפילו אם הם לא מחבבים אותן.

עצוב אבל נכון.

אני לא מפסיקה לפנטז עליו. חולמת שיום אחד הוא יתפוס אותי כששנינו לבד, ויבצע בי את זממי (כן, את זממי. זו לא טעות דפוס).

אני יודעת שבחיים זה לא יקרה, וזה כל כך כואב.

לא מספיק אני הייתי פתטית שלא יצאתי עם אף אחד כבר חצי שנה, ולא היו לי חיים חוץ מהעבודה, אני חייבת לחשוב גם על זה.

כאילו לא מספיק חרא לי בחיים.

זמן. זמן הוא מצרך נדיר.

כשאני באה מהעבודה הביתה, בדרך כלל אחרי שעה וחצי בדרכים, אני נשכבת על המיטה ובגלל שקר גם נכנסת מתחת השמיכה.

הדבר הבא שקורה זה שאני מתעוררת בבוקר עם הבגדים עלי (ולפעמים גם השעון, השרשרת והמשקפיים) והאור והטלוויזיה דולקים.

בוקר זה בדרך כלל חמש וחצי (למרות שלפעמים זה קורה באמצע הלילה) או שש ואז כבר מתחיל יום חדש, וצריך להתארגן מהר וללכת שוב לעבודה.

יש ספרים שרציתי לקרוא, חדר שרציתי לנקות, סרטים שרציתי לראות, חברים שרציתי לפגוש, ועוד דברים שחשבתי לעשות.

כל אלה נשארים בצד.

העבודה היא דווקא הצד הטוב בעניין - האנשים משעשעים (ולפעמים לא), העבודה מעניינת. אפילו לומדים משהו. ובדרך הביתה אני קוראת את העיתון שמחלקים לנו.

כך שאני עדיין מעודכנת במה שקורה בעולם.

בסופי שבוע אני נוסעת לראות את המשפחה, שזה אומר לבוא ביום חמישי לעבודה עם תיק כבד מלא כביסה מלוכלכת ואחרי העבודה להיסחב בשלוש שעות נסיעה (אם יש לי מזל ואני לא מפספסת את הרכבת). ואז בבית אני שורפת זמן ונחה, אבל מתגעגעת לדירה שלי ולחתולה שלי אנג'ל, שלא מקבלת ממני מספיק תשומת לב, חוץ מאשר בלילה כשהיא ישנה לידי (או עלי - יש לה תחביב כזה לשכב על הבטן או על הגב של אנשים ישנים. וזה דווקא חמוד).

ואז אני חוזרת הביתה ביום שבת באמצע הלילה ושוב אין לי זמן אפילו לסדר את הבגדים הנקיים בארון, והם נשארים בתיק שבוע.

היום במקרה החלטתי לא לנסוע הביתה ולהישאר בסופשבוע בבית.

ועכשיו יש לי זמן לדברים שרציתי לעשות - ללכת לבנק, לנקות את הבית, לתת צומי לאנג'ל.

ולעדכן את הבלוג.