אני מנסה למצוא דרך להמשיך.

לאחרונה החיים שלי כמו שהם נמאסו עלי. אני לא אוהבת אותם ולא רק בגללו, אבל הוא היה הטריגר לכל זה.

החלטתי שלא אכפת לי מה אנשים אחרים (כמוהו) אומרים עלי ולא מעניין אותי מה יש להם להגיד.

לא שיש לי לב של אבן אבל בואו נאמר שיהיה צריך לעשות הרבה מאוד כדי שיהיה לי אכפת ממה שיהיה לכם להגיד או ממה שתעשו. אני די אדישה לסובב אותי עכשיו.

כלום לא יכול לפגוע בי יותר עכשיו כי נפגעתי מספיק כדי שלא ארגיש יותר כלום.

אני גם לא רוצה כלום, אז אי אפשר לפתות אותי עם שום דבר.

אני משנה את החיים שלי לאחרונה לאט לאט.

אם מישהו ייקרה בדרכי, וירצה להרוויח את האמון שלי, הכבוד, הסימפטיה, הוא יצטרך לעבוד קשה בשביל זה.

הבעיה היתה שנתתי את עצמי בקלות בשבילו, והוא זרק את זה לכל הרוחות. אל דאגה, זה לא יקרה יותר. אני לא אגיש את הלב שלי על מגש של כסף יותר לאף אחד.

(וקצר)

רק להסתכל בפייסבוק ולראות את הסטטוס שלו מספיק פוגע כדי לכתוב שטויות כאן שבקושי ריסנתי את עצמי מלכתוב.

אם אתה במערכת יחסים עדיין, ולא מוכן לגלות עם מי, סימן שיש דברים שבכל זאת הסתרת ממני.

וזה אחרי שהיה סופשבוע טוב בשבוע שעבר, ובאמצע השבוע פתאום הנחתת עלי כזו מכה שעדיין לא התאוששתי ממנה, וכל הסופשבוע האחרון היה פשוט עונש, והימים האחרונים באמת גיהנום.

על מה בדיוק אני נענשת?

כשבנאדם אוהב מישהו באמת, אכפת לו גם מה עובר עליו. ואני כל כך דאגתי בקשר אליו, לא רק בקשר לעצמי. ימים של ניתוק ולא ידעתי מה קורה איתו.

לא טרח אפילו להודיע שהוא בריא ובסדר. באיזה מסרון מסכן.

הכי כעסתי על המילה "להתלבט". מתלבטים כשקונים דירה. לא מתלבטים כשאוהבים. זה אוהב או לא אוהב.

המשחק הזדוני הזה ברגשות שלי לקח ממני כמעט הכל.

קיבלתי הערב באימייל הזמנה לחתונה (בקובץ שאך בקושי רב עלה בידי לפתוח אותו בווינאמפ) של אחי הגדול.

יש המון דברים שעליהם אשמח לדבר על גבי הבלוג הזה, רק שאני לא ממש מרגישה שזה מתאים. מי שקורא בבלוג הזה בכל מקרה יבין פחות או יותר את העניין הכללי.

למה בעצם נועד הבלוג?

בלוג נועד ראשית כל שיכתבו בו, זה שהוא עומד ומעלה אבק וירטואלי על מדפי הרשת לא עושה לו טוב. אולי אפילו מגביר את הסיכוי שימחקו אותו.

בסופשבוע האחרון עבר עלי די הרבה ומצד שני לא השתנה שום דבר. אותם חיי יום יום מצפים לי גם שבוע הבא, אותה שגרה שאי אפשר איתה או בלעדיה. חשבתי הרבה לאחרונה על מלחמות. אפילו דיברתי על זה עם סבתא שלי (כן, ברגע נדיר שיצא לי לראות אותה ולדבר איתה שיחה גלויה).

את הדברים העיקריים אני לא יכולה להגיד בבלוג הזה.

אבל אני כן יכולה להגיד שהתגעגעתי לכתוב בו, כי יש בצורת התקשורת הייחודית הזו עם העולם החיצון משהו שקוסם לי, הרבה יותר מסתם לכתוב יומן (כמו שעשיתי בעבר) שאף אחד לא יקרא.

המצב הרגשי שלי עכשיו קצת מבולגן. אני מרגישה רגשות חזקים של אהבה כלפי מישהו, אבל גם חרטה, עצב, וכעס על עצמי שנתתי לדברים להגיע לאן שהם הגיעו, שפגעתי כאשר בכלל לא התכוונתי. יש לי תחושה חזקה של אזלת יד, שהכדור לא במגרש שלי, ורצון גם להיות שוב יציבה.

אני כותבת ומוחקת וכותבת שוב, מנסה לחשוב טוב על מה שיש לי להגיד כאן.

אני בעיקר מתגעגעת.

אז נכון........ שאני יודעת רק להסתכל על הדברים השליליים בחיים.

אז נכון........ שהרבה פעמים נדמה לי שמשהו קטן זה סוף העולם (ולפעמים כשזה משהו גדול, זה נכון).

אז נכון........ שאני רק מדברת ולא עושה.

עכשיו כל מה שאני יכולה להרגיש זה שאני אוהבת. ואהבה, כמו שאמר איש חכם הרבה יותר ממני, היא רוצה את כל מה שהיית, את כל מה שאתה. ואני רוצה כל כך לתת. לתת דברים טובים ממני.

יש לי רצון לפעול עם הלב ולא עם הראש, הראש שלי אומר לי לוותר, אבל הלב אומר שאהבה זה דבר שצריך לעבוד קשה בשבילו, להילחם למענו. וזו אולי אחת המלחמות הכי מוצדקות בעולם.