קצת אירוני שבחום הזה זה מה שאני מרגישה.

קיפאון - כי החיים שלי קופאים על שמריהם, כלומר (למי שלא מכיר את הביטוי) לא מתקדמים.

אתמול היה היום שבו עשיתי משמרת מלאה של 8 שעות בברליץ, ולא היה קל.

הרגשתי לחוצה והראיתי את זה, וניסיתי להגיד לבוסית החדשה שלי שאני לא אוהבת שצועקים עלי בטלפון וכשעזבתי את אוויס בדיוק מזה ניסיתי להתרחק.

אז היא התעצבנה וחשבה שאני רוצה להתפטר.

האמת? אני לא בטוחה.

אבל בינתיים לא. אני לא רוצה לעזוב.

קיפאון - כי אני לא מרגישה כלום. מאז שזה נגמר איבדתי את היכולת להרגיש. לאהוב.

אולי זה טוב ככה.

לא ממש יצא לי טוב מכל מערכות היחסים האחרונות. בעיקר יצא שחטפתי מהלומות רגשיות וכשכל מערכת יחסים נגמרה, נכנסתי שוב לדיכאון הזה, ששנים אני מנסה להילחם בו. גייסתי כל משאב אפשרי כדי להילחם בו. אבל איכשהו אני מרגישה שחזרתי לגיל 20, כשחשבתי והתנהגתי כמו ילדה קטנה, וכך התייחסו אלי.

מישהו אמר לי פעם שאם אני לא אלחם למען עצמי, אף אחד לא יילחם בשבילי. וזה נכון. מעולם לא ציפיתי שילחמו בשבילי.

אבל החיים שלי ריקים ושוממים כמו מדבר. וחם לי נורא, בתוספת (בעל הדירה שלי לא רוצה שאתקין מזגן, גם אם היה לי הכסף לקנות אותו).

מישהו אשם בכל זה, וכשאני אמצא אותו, אני אנקום בו.

אז לא כתבתי בחודש האחרון. פשוט הרגשתי שאני לא יכולה. לא קרה כלום - הרי מספר הקוראים בבלוג הזה שכבר מזמן מתחת לאפס לא התגעגע אלי. בכל מקרה, ביום רביעי אני מתחילה עבודה חדשה בברליץ (למרות שכבר התחלתי אותה לפני שבועיים - פשוט עכשיו זה כבר לא יהיה חפיפה אלא פול-טיים). כן, עזבתי את אוויס. אחרי שנה וחצי, אני חושבת שהגיע הזמן.

מעבר לזה אחי הגדול מתחתן עוד שבוע וחצי, וזה הולך להיות ממש מגניב- חתונה על חוף הכינרת בלילה וכו'.

לפעמים אני חושבת שגיל 26, שאליו עברתי רשמית שלשום, הוא פשוט דרך נוספת להזכיר לי שאני מזדקנת ושהחיים שלי היו חסרי משמעות וריקים עד עכשיו. כלומר, זה לא שלא עשיתי הרבה בחיים. עשיתי המון. אבל מצד שני, מה נשאר מכל זה? משפחה אוהבת, נכון. קצת חברים שאני כמעט לא רואה, נכון. תואר אקדמאי (שלא שווה המון), נכון. דירת חדר קטנה ברמת גן, נכון. זהו. והחתולה המקסימה שלי אנג'ל, שתוחלת החיים שלה לא מאוד ארוכה (למרות שאני מקווה שכן).

אומרים שיום צום כמו ט' באב (שאני לא מציינת אותו כי אני אתאיסטית) הוא יום טוב לחשבון נפש, או ספירת  מלאי של מה עשית עד עכשיו עם עצמך. אני קצת מרגישה שלא עשיתי הרבה עם עצמי, למרות שעשיתי יותר מרוב האנשים בגילי - עשיתי תואר, עזבתי את הבית, עבדתי בכמה וכמה מקומות עבודה ועברתי שורה ארוכה של מערכות יחסים לא מוצלחות עם גברים.

ואיכשהו זה לא מספיק, כי אנשים מסויימים גורמים לי להרגיש כך, וגם כי אני מרגישה שהחיים שלי כמו שהיו עד עכשיו לא כל כך הובילו אותי למקום מסויים.

אחי הגדול תמיד היה יותר מוצלח ממני. בבית הספר הוא קיבל את הציונים הגבוהים יותר (למרות שגם שלי היו די גבוהים). הוא תמיד היה בחוגים הטובים יותר. בתיכון הוא למד במגמה ריאלית ואני, במה שמקביל למגמה חברתית. בצבא הוא היה בקורס חובלים ואני הייתי בתכל'ס פקידה. הוא חסך כסף ברמות שאני בחיים לא יכולתי ועשה רישיון וקנה לעצמו אוטו. הוא נסע להודו ונפאל. הוא למד פסיכולוגיה באוניברסיטה ואני ספרות אנגלית. הוא מצא מקום עבודה שמשלם לו משכורת של חמש ספרות, ועכשיו הוא גם מתחתן.

בעיקר אני מרגישה שיכולתי להשיג מהחיים שלי הרבה יותר ממה שיצא בפועל. ואני יודעת שזה הכל בשליטתי. אבל מה בדיוק אפשר לעשות? ללכת למצוא עבודה חדשה? אז מצאתי, אבל השכר עדיין מינימום. ללמוד שוב? אין לי כסף. לנסוע לחו"ל? אין לי כסף. לצאת שוב? קצת מוקדם מדי. עבר רק חודש מאז שנפרדנו.

מה שכן אני קוראת שוב, והרבה, יחסית. למרות שזה לא ממש מקדם אותי בחיים, רק עוזר לי לברוח מהם.

חבל רק שאי אפשר לעשות את זה כל הזמן. לו היתה לי עבודה שבה היו  משלמים לי כדי לקרוא ספרים, זה היה הדבר הכי אידאלי. כלומר, לעבוד בעריכת ספרים או תרגום.

אני אנסה להגיע לזה איכשהו בחיים.

אם אוכל.