יש דובים אבל אין יער

חודשים רבים, לא רבים, כמעט שנה, כמעט 3 חודשים.

כל יום אותו חיוך, אותן עיניים ריקות

הסנדוויץ לא עוזב אותי אפילו לשנייה והנעליים האפורות שלא נעלתי מאז

לא חזרתי אל אותו הכיסא, אל אותה התנוחה

ניסיתי, זה לא עזר לי. המסך המשיך לרצד ללא מקוריות

ורק המחלה המשיכה להתפשט. דגרה בי, עד שהתפרצה.

לא סתם בתזמון הזה, כשעליי לנעול את נעלי הסירה להסתכל מעל לערמות

ולראות. לא יודעת מה, אולי משהו שאני אוכל לשים בחדר שהפכנו למחסן.

שלוש שורות לקח לי לאיית את השם ואפילו אז נשאר חבוי. הקריאה האמתית לא קיימת.