נסעתי באוטובוס עכשיו, ותוך כדי שיחה הבנתי משהו.
השיחה הייתה על אהבה ומערכות יחסים, ופשוט נפל לי האסימון.
אני אוהב אותה.
לא בקטע הזה נפל לי האסימון, אלא פשוט לא הבנתי למה לעזאזל
לא עשיתי עם זה משהו עד עכשיו. למה לא ניגשתי אליה ואמרתי לה
את מה שאני מרגיש כלפיה?!
בזמן האחרון, אני מתעייף נורא. אף אחד לא רואה את זה. לפעמים, אני
כל כך עייף שבא לי פשוט ליפול ולא לקום, אבל אני לא יכול.
אני נוצר כל כך הרבה דברים בלב עכשיו והם ממש מכבידים עליי.
אני צועק לפעמים, דופק צרחה כדי להשתחרר. זה עוזר.
העייפות הזאת, גורמת לי לחשוב בצורה כזאת. אני "עייף" מכדי לעשות דברים.
פעם, הייתי מלך לחיים שלי. הייתי עושה מה שבא לי, והיה לי טוב.
הייתי פחדן, וביישן קצת, אבל אם הייתי מרגיש משהו כלפי מישהי, הייתי
מסוגל לבוא אליה ולומר לה שלוש מילים.
פאקינג שלוש מילים שאני כל כך רוצה להגיד לה !!!!!
אבל אני לא מצליח.
אני לא בטוח בעצמי כמו שהייתי פעם, ודווקא בגלל זה אני כותב עכשיו.
אני כותב כדי להוציא את כל העייפות הזאת פה, ועכשיו.
מהרגע שאני אסיים לכתוב את הפוסט, ואלחץ על שמור, אני חוזר להיות
אותו אבי שכל כך נהניתי להיות. אותו אבי שיכול לעשות מה שהוא רוצה
עם החיים שלו. אותו אבי, שהולך בימים הקרובים לבוא אליה ולהגיד
לה את מה שהוא מרגיש כלפיה.
כי זה הזמן הכי טוב בחיים! גיל 16.
אם אני לא אעשה את זה עכשיו, אני אמות בודד, או מייסורים שלא הצלחתי אז, בגיל 16, להתוודות באהבה.
יאללה ;) תאחלו לי בהצלחה.
(גם אם היא תגיד "לא", אני אהיה מרוצה מעצמי.)





את החיים שלי אני אבנה בכוחות עצמי. (אבי ש.)

=]