?Trust you said, who put the word in your head

למרות (ואולי בגלל?) שזה יום ראשון הגעתי כמעט לנקודת שבירה.

השאיפה הכללית הייתה להתרחק מהמצב הזה אבל שוב התקרבתי אליו.

כל כך הרבה עבודה, שלא נגמרת, לא משנה כמה אני עושה דברים.

אני מפנה מהשולחן מסמכים רק כדי לפנות מקום לעוד.

היום הגיעה המש"קית שאמורה להציל את חיי (מצחיק שזה מה שחשבתי גם כשהנוכחית -שלא עושה כלום בערך- נכנסה לתפקיד).

אחרי שניסיתי (ומקווה שהצלחתי) להרגיע את התקף החרדה שהיא קיבלה כשהיא חשבה שהיא תעשה את כמות העבודה שאני עושה ושיהיו לה את אותן שעות ועומס, נראה כאילו אם היא באמת לא תברח מהתפקיד יש סיכוי שהיא תעשה אותו טוב מאוד.

אני עצמי לא יודעת מה יהיה איתי והתפקיד שלי בהמשך. החטיבה מתפצלת, אין לי מושג מה יקרה אחר כך. יכול להיות שהתפקיד של המפקד שלי יהיה מיותר, או של הקצינה המקצועית שלי. התכנון הוא שבינתיים החדשה תחליף את הישנה ואחרי הפיצול אני והיא נתחלק בתחומי האחריות שלי כך ששתינו לא נקרוס מהעומס ונוכל לחזור הביתה בשעות סבירות לפחות בחלקים מהשבוע.

אני לא יודעת אפילו מה זה אומר להיפרד מחלק מתחומי האחריות שלי, שאמור להיות לי קשר אליהם בסופו של דבר.

אפילו (מטומטמת שכמותי) עצוב לי להיפרד מהידע והכוח שיהיה לי מהם. מהרווח האישי.

בקיצור- עתידי לוט בערפל.

מה נשאר לי לעשות עם עצמי חוץ מלקוות שהכל יסתדר כמו שצריך, ששני הקצינים ישארו (והמפקד החדש יתחיל לתפקד כמו שצריך), שהחדשה תהיה נהדרת ושחלוקת התפקידים לא תגרע מהמעמד והידע שלי ותתרום לחיים ובריאות הנפש שאני מאבדת בכל רגע נתון כשהמצב במשרד הוא כמו שהוא היום.

אני שונאת להגיע למצב הזה שאני לא מצליחה להרים את הפה מעל לערמת המטלות שלי ולנשום לרווחה או שאני נזכרת לאכול ארוחת צהריים בשבע בערב.

אני מגיעה למצבים שבהם אני מקווה שיתמזל מזלי ואולי אחווה התמוטטות עצבים קלה או אתעלף ואתאשפז ואז, אולי אז, יהיה לי קצת מנוחה מהלשכה.

אני הרי בחיים לא אעבור תפקיד. אני אסיים את התפקיד רק בסוף השירות שלי (כי התפקיד הזה נותן לי יותר מידי בשביל שאנטוש אותו כאן ועכשיו) (מה שגורם לי לקוות שצה"ל יחליט שנמאס לו ממנו מוקדם מהרגיל.. אבל יש גבול גם לפנטזיות שלי).

מה שעוד יותר נורא זה שאני חוזרת הביתה רק כדי שיהיו לי עוד מטלות גם בחיי הפרטיים.

עוד דברים לעשות, דברים לגבות מאנשים ולרדוף אחריהם שיתנו לי תשובות עד תאריך מסויים. ואז להתחיל לארגן דברים ולסדר אותם. ואנשים יקרים שאני כל כך דואגת להם.

אין לי כוחות לזה. אני לא רוצה לחזור הביתה כדי לעשות את אותן הפעולות שאני עושה במשרד. הבעיה היחידה היא שאין מי שיעשה את זה במקומי.

הייתי רוצה להתרכז בסוכות, לשכנע את עצמי שהחופש הבא קרוב ושיהיה לי המון מנוחה. ואז להתמקד בפיצול החטיבה שאמור להציל אותי מהמצב העגום הזה. אבל איך אני יכולה בכלל להסתכל קדימה יותר מהלו"ז של היום למחרת כשכל יום הוא מדור גיהנום שלם נוסף לעבור?

יום אחד אני אכתוב על מה התפקיד הזה נתן לי, על כל מה שאני אוהבת בו.

אולי בחופש, באיזה סופ"ש אחד כשיהיה לי זמן. כשיהיה לי מצב רוח טוב מתישהו.

ואלוהים יודע מתי בפעם האחרונה ניגנתי (בטח שלא בראש השנה כשהאצבע שלי נפצעה והשביתה אותי)

או מתי ציירתי בפעם האחרונה (פסח?)

רק כתיבה דורשת ממני מאמץ לא אופייני.

אני חושבת שבסוכות אצור לעצמי יום שלם שיוקדש לאמניות למיניהן בו אצייר, אנגן ואכתוב מהבוקר ועד הערב.

אם באמת אעמוד עכשיו במילה שלי- איזה יום פרודוקטיבי ומדהים זה יהיה! אבל אני בעצמי סקפטית לגבי כל זה.

אני מתגעגעת ליום ההוא שבו עליתי עם המפקד הקודם ללשכת הסגן עם הלפטופ כדי להתקין מצגת לדיון. הייתי חדשה בתפקיד (בקושי שבוע שם, חצי שניה לפני סיום "חפיפה" מזורזת) והוא ליווה אותי כשעליתי לשם והסביר לי על הכל והיה כל כך נחמד. או לתקופה של לפני חודש וחצי שהכל היה נראה  כל כך שונה מעכשיו.

המצב הזה לא יכול להימשך לאורך זמן.

שירה,

משחקת ב"להחזיק מעמד"