Valentine's day חלף על פניי בלי שכמעט שמתי לב.
ופתאום נזכרתי.
טיפסתי על סולם, הוצאתי מהארון את קופסת הזכרונות שלי. מצאתי את המכתב שלך. שנה ויומיים עברו.
עוד מעט שנה בלעדיך , איך שהזמן טס.
אני קוראת ולא מבינה, איפה האהבה שהיתה לך שם בפברואר שעבר? מה קרה לה ב-3 חודשים? ולמה עשית את זה. לעצמך, לי, לנו.
אני כבר לא בוכה עליך.
אפילו כבר לא מתגעגעת. הרגש כהה. התעייף.
רק צלקת חריפה מקשטת לי את החזה.
אני מתגעגעת ללהיות חלק משניים. מצד שני, מפחיד אותי עד הלמות-לב לותר על הלבד הבטוח הקליפתי הזה שסיגלתי לעצמי.
ויתרתי עליך מרחוק. התייאשתי מלנסות ולהבין אותך. התייאשתי מלנסות ולהתפייס או לסלוח.
פשוט הרמתי ידיים, עוקבת אחרייך.
לפני כמה ימים ישבתי באותו שולחן יחד עם זו שהיתה הראשונה שלך, וזו שבאה אחריי. וחשבתי לעצמי, "היי. יש לנו דבר אחד יותר מדיי במשותף לשלושתנו."
יצאת אפס. באמת. הפסדת אותי, הפסדת אותנו. אבל בסופו של דבר, אני כן חושבת שזה היה הצעד שצריך היה להעשות.
גיליתי אדם חדש בעצמי, שעומד לבד, והולך לבד, וצוחק לבד, ובוכה לבד.
גדלתי והתפתחתי והשתניתי כ"כ הרבה.
הבנתי שאני צריכה להפסיק לקבל דברים בהכנעה. שאין לי ממה לפחד שאנשים יעזבו אותי. ואם מישהו יעזוב – שיעזוב. הנה, שרדתי אותך.
אספתי את רסיסי הזכוכית הדקים שהשארת מאחוריך, ובניתי עצמי חדשה. חזקה.
עוד לא הצלחתי להביא את עצמי למצב של להתקרב לגבר חדש. החור בחזה עדיין שם, עמוק, אבל הפצע החלים.
יש זיכרון ישן של כאב, כזה שנעים לגעת בו מדיי פעם כדי להיזכר שהוא שם. כמו עכשיו.
אתה הרחק ממני, בכל מובן אפשרי. ולמרות שאתה חסר לי, כאדם שאהבתי בלי קשר לזוגיות, זה חכם וזה נכון.
אני משחררת.
משחררת את עצמי מלחשוב עליך.
משחררת אותך מתוכי.
שוכחת, לאט לאט.
אני לוקחת את הרגעים היפים שהיו, והיו, ומכניסה לקופסא ומטפסת על הסולם ומשאירה אותם שם, גבוה בארון. כדי שיום אחד רחוק אוכל להיזכר שוב.
אני מוכנה לחיים החדשים שלי עכשיו.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
