בחודש האחרון מישהו בבניין ממול מתאמן בפסנתר בלי הפסקה.
זה לא מרגיז אותי, כי הוא מנגן את הקטעים האהובים עליי, בדיוק הקטעים שניגנתי בעצמי או שרקדתי לצלילהם כל יום לפני כמה שנים.
ואלס בסי מינור מס' 10 של שופן. ועוד אחד, מס' 7. דו מינור אם אני לא טועה.
מדהים איך כמה צלילים מחזירים אליי חיים שלמים.
ומקסים איך הרנדומליות בקיום שלנו יוצרת רגעים קסומים כאלה.
אני פותחת את החלון כל ערב כדי לשמוע אותו חוזר שוב ושוב על רצף אצבועים. עוקבת אחרי השיפור בנשימות, בהבהוד הפדל.
הבוקר פתחתי את החלון, נותנת לשמש לחדור מבעד לוילונות הבהירים שלי, לרוח הקרה לאוורר את החדר הקטן.
ואז שוב הולס הזה.
הצצתי החוצה. נדהמתי לגלות שהפסנתר יושב ממש כאן, מתחת לאף שלי, בחלון ממול. במרחק נגיעה. בדירה עם החתול שלפני כמה ימים הוציא את רגליו הקדמיות אל עבר החלון, והישיר אלי מבט, מדגמן למצלמה שלי.
זה היה ממש כמו עוד צעד בהכרות עם הפסנתרן המסתורי שלי.
פתאום ראיתי יד מעביר דף בספר התווים.
הוא באמת קיים! ממש כאן! מול החלון שלי!
מתחשק לי לשבת לידו על הפסנתר. לתת לידיים לרחף מעל שלו. פרלוד נוגה של שנינו יחד.
מי אתה, פסנתרן מסתורי שלי?
גבר שחושב הרבה, ומתמסר לתחביב הישן שלו כדי לנוח קצת. שמחייך בחצי חיוך קצת עקום כזה. גבר שיודע לחבק באמת. שקורא ספר ליד הקפה שלו. שיוצא לריצה בבוקר, ממש מוקדם. שאוהב להסתכל על הכוכבים הקטנים בלילה.
אולי אתה ילד צעיר שמתאמן בדבקות לקראת קונצרט סוף השנה. אולי את ילדה, אולי בכלל בחורה.
אני מנסה להציץ, אבל כל מה שאני רואה זה פסנתר וספר תווים. רק לרגע עברה שם היד שלך, ולא הספקתי להבין.
מי אתה?
ואולי עדיף להשאיר את זה כך. האביר של מעבר לחלון.
לא לחשוף את המציאות שמאחורי הוילון.
אולי אני תמיד ככה,
מגדלת לי פנטזיות באדניות תלויות במרפסת, משקה ומדשנת כל בוקר.
כי המעבר למציאות בדרך כלל מאכזב כל-כך. רוח שרבית של אמת שמצליפה לי בפנים.
ואולי כך אני מפספסת את זה שיהפוך את החיים שלי
מתווים לצלילים אמיתיים.
רק אל תפסיק לנגן לי ואלסים של שופן.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
