“Sometimes things have to fall apart to make room for better things.”
ובכן טד מוסבי,
אתה צודק.
בדיוק בעוד שבועיים אני אחגוג, כן – אחגוג, שנה מאז הפרידה.
לא, אני לא אשכב במיטה ואשיר לעצמי שירים מ"אביב מתעורר".
לא, אני לא אחטט בברכות יום-הולדת ישנות.
לא, אני לא אשב לראות את סרטון השנה שהכנתי לו, או אקרא פתקים שכתבתי לו, או אחפש מיילים.
אני אחגוג, כי בערב ההוא של ה-25.5.10 , הלב שלי נופץ לרסיסים, אבל מישהי חדשה נולדה מתוכם.
זה נשמע הכי קיטשי והוליוודי, אבל זה כ"כ נכון.
מה שהפרידה הזו עשתה לי, שום דבר אחר לא היה יכול לחולל. זה היה שינוי כ"כ קיצוני שזה גרר אחריו מפולת שלגים של שינויים, של תובנות, של גילויים עצמיים.
אתמול בלילה, שכבתי במיטה עם דלקת גרון וחום מציק, כזה שאפילו לא מספיק גבוה כדי לתת לי תירוץ אמיתי לנוח. וככה סתם, נפלה עליי ההבנה הזו – שכל כך טוב לי איפה שאני היום. שכל כך טוב לי, ושאני לא צריכה לחפש אף אחד אחר שיעשה לי טוב.
אני לא שוללת להכנס לקשר עכשיו, למרות שזה עדיין קשה ומלחיץ אותי בכל פעם שבחור פוטנציאלי מתקרב קצת יותר מדיי. אבל פתאום הבנתי שאני לא חייבת את זה. שאם יהיה בחור, בכיף, ואם לא יהיה, גם בכיף. כי אני אני, וטוב לי גם בלי אף אחד אחר.
זו ההתגלות הקטנה הזו של לילה מוקדם, בין ערות לשינה, שמראה לך את האמת העירומה מול הפנים.
אני לא *חייבת* בן זוג כדי להיות מאושרת. אני מאושרת כי אני זו אני.
ממש כמה ימים אחרי הפרידה נתקלתי בווינט בכתבה של "איך תתמודדי עם פרידה מבן זוג". כמובן שזו כתבת ווינט, אז זה היה דיי טיפשי והכל, אבל כשהיה כתוב שם שלוקח להתאושש בערך שנה, חשבתי לעצמי שזו הולכת להיות שנה נוראית ומזעזעת, כי איך אני אשרוד שנה שלמה לבד בלי אף אחד, ואיך אני בכלל יכולה להתקיים שלא כחלק מהזוג ההוא שהיינו. עברתי הכל : הכחשה, זעם, התמקחות, דיכאון, והנה, סוף-סוף הקתרזיס המתוק וההשלמה.
בסופו של דבר זו היתה שנה מדהימה.
אני כ"כ אוהבת את מי שנהייתי ואת המקום בו אני נמצאת והכיוון שאליו אני הולכת בחיים. לא הייתי משנה שום דבר בכל ההתגלגלות הזו של האירועים בחיי.
אני מניחה שבאמת לפעמים צריך לתת לדברים הרעועים להתפרק, כדי לבנות דברים חדשים ומוצלחים יותר.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
