למען האמת, הוא דיי עלוב ומבאס ועצוב.
זו השנה הראשונה מזה 12 שנים שלא חגגתי את ערב חג המולד עם טולי-מי שהיתה החברה הכי הכי הכי טובה שלי מאז גיל 3 ועם כל המשפחה שלה ושלי.
זה חג המולד הראשון בלי עץ אשוח, בלי מתנות, בלי כרטיסי ברכה באנגלית.
עצוב לי.
אני מתגעגעת אליה....
אני מתגעגעת לחברות הבלתי פוסקת הזאת, לקרבה העצומה שהיתה לנו, לשעות על גבי שעות שיכולנו להיות ביחד בלי לריב ולו ריב קטנטן...
תמיד היינו דבוקות אחת לשנייה, לא פעם אנשים בילבלו את השמות שלנו.
היינו מעין יחידה אחת. עשינו הכל ביחד, או לפחות- כמעט הכל.
כשקצת גדלנו, מצאנו כל אחת תחומים משלה והכל, אבל נשארנו חברות נורא נורא טובות.
בכיתה ז', הכל השתנה.
היינו באותה כיתה, אבל כל אחת הלכה עם חברות אחרות, תחומי עיסוק שונים.
אני התבגרתי, והיא- נשארה בשלה.
התנתקנו לחלוטין לכמה חודשים, למרות שכל אחת מאיתנו בכתה בשקט מהגעגועים.
אח'כ השלמנו.
מאז- היו לנו עליות, ומורדות, תקופות שהיינו הרבה ביחד, תקופות שבקושי שמנו לב אחת לשנייה...
אבל תמיד נשאר משהו.
תמיד התקשרנו כשאחת הייתה חולה, תמיד חגגנו ימי הולדת, תמיד חגגנו את חג המולד.
כשהייתי באשפוז, היא הייתי איתי המון.
תמיד, היא הייתה שם. ואני הייתי שם בשבילה.
דווקא לא מזמן יצא לנו לדבר על חג המולד השנה, בזמן שישבנו ביחד (כמו תמיד) בשיעור אנגלית.
אבל משום מה, לא יצא לי לדבר איתה הרבה זמן.
אני בנאדם עסוק, ואתם כבר יודעים כמה.
אז דיי התנתקנו, והיא נעלמה לי, ו... זהו.
היום ערב חג המולד, ואני פה והיא שם.
מוזר.
בהחלט...
היום-
אמא העירה אותי מוקדם, כדי לסוע למרפאה.
גירדתי את עצמי מהמיטה, התארגנתי מהר מהר, ונסענו (במונית).
כשעברנו את הצומת הענק\ית (עברית קשה שפה), מצאתי את עצמי בכזו סיטואציה הזויה!! אמא ואני, עומדות מתחת לגשר, בין מכוניות עוברות ושבות, רעש מחריש אוזניים של עבודות בכביש\בגשר\משו בסגנון, הרמזור אדום, רוק קרה וחזקה, ואמא מזמרת בקולי קולות שירי חג מולד. הצטרפתי אליה, אבל ציינתי בפניה כמה הזוייה הסיטואציה הזו. כמו באמצע חלום. חיח.
אח'כ כדי להעביר את הזמן עד לתור שלנו, הסתובבנו בשלל חנויות כדי "לקנות": אמבטיה, מטבח, חדר ילדים, צעצועי תינוקות ושלל דברים לא נחוצים במיוחד.
אמא שלי המטורפת, עוד שאלה מחירים והתעניינה. פחח...
אח'כ נכנסנו לחנות חיות, כדי לברר על צבי ים (לא מוכרים. הידעתם שהם מעבירים מחלות?? מיפ. רציתי צב ים.) ועל אקווריום ענק לקיר. אוי'ש אני כ"כ רוצה!!
במרפאה- היה בסדר. חשבתי שעליתי קצת, אבל לא. ירדתי. לא עשו עניין,למזלי. כנראה שזה לא כזה קריטי...
כבר באמת נמאס לי ללכת לשם, כי את האמת- זה לא ממש מועיל לי. סתם שוקלים אותי ולא אומרים לי מה המשקל, ושואלים איך אני אוכלת ומה אני עושה.
ואת האמת, אולי זה אפילו קצת מזיק.
זה מטריד אותי, וזה מזכיר לי כל פעם מחדש ש"את אנורקטית".
ובכלל, זה מעלה את זה לתודעה כל הזמן. ונמאס לי.
לא רוצה להתעסק ב"אכלתי\לא אכלתי".
לא רוצה להתעסק ב"ירדתי\עליתי"
לא רוצה להתעסק בשומדבר שקשור בזה.
ומספיק קשה לי גם ככה, אז ללכת לשם כל פעם רק מטריד יותר.
כל הזכרונות האלו.. הפלאשבקים. "ביוטיפול" של כרסטינה אגילרה שבא כל פעם באיזו פרסומת או סרט ועושה לי צמרמורות ומעלה לי דמעות בעיניים.
מצד אחד, אני נורא רוצה לא להזכר בזה כל הזמן.
מצד שני, אני שמה לב שאני כל הזמן מזכירה לעצמי ולאחרים את זה.
זה כאילו אני אוהבת לדבר על זה, להזכר בזה עם אחרים, או לספר להם.
זה מוזר...
לפעמים אני מרגישה כאילו אני רוצה שאנשים ידעו.
כאילו באיזשהו מקום, אני גאה בזה??
יש בזה גם כמו להזכיר להם. שלא ישכחו. כמו שאני לא מצליחה לשכוח, אז גם הם לא.
ויש בזה כאב מתוק. מעין התרפקות על עבר לא נעים?
אני לגמרי דפוקה...
בכל מקרה- קטע שמתחבר לי עכשיו, ישן, אבל נורא אקטואלי.
"שוב אותם זכרונות" 11.10.03
ושוב אותם זיכרונות שעולים
מכאיבים
את הראש מציפים...
ושוב אותם זיכרונות
מאותם ימים נוראים
מאותם ימים קרים
ושוב אותם זיכרונות שעולים
ואותי לא עוזבים...
שוב ושוב אותם מראות
אותם קולות
אותן מילים...
שוב אותו הרעב שמציף
אותה תחושת שנאה
ואז שוב עולות הדמעות
והצורך לא להיות שוב כל כך בודדה
ושוב אותם זיכרונות שעולים
מעיקים
לא עוזבים
חוזרים וחוזרים
שוב אותם ימים...
שוב ושוב אותם זיכרונות עולים
שוב ושוב הם מכאיבים
שוב אותן דמעות....
---------------
אחרי המרפאה, חזרנו חזרה (שוב תפסנו מונית). התארגנתי מהר מהר מהר, ונסעתי (במונית.--> אני מגלה פה דפוס התנהגות?) עם דודיק ונויקי, שהיתה אצל דוד' לאולם.
החזרה היתה טוב, דווקא הפעם עבדו איתנו ונתנו לנו "זמן במה" בהחלט נדיב.
קיבלנו את התלבושות סופסוף, ומדדנו. חביב. לא משהו שהייתי לובשת ברחוב כמובן, אבל על במה זה אחלה.
בא איזה צלם, של העיתון של המועצה או שהבי'ס הזמין או אין לי מושג- ועשה לנו סדרת צילומים מכובדת בהחלט.
אח'כ עשינו את הקוביה מליון ואחת פעם, ומאחורי הקלעים נשפכנו מצחוק בעיקר בגלל צוף. אוי'ש בנאדם משעשע שכמוהו... לא משעשע כמו תלוש לחלוטין.
החזרה נגמרה בערך ב-3:45.
נסענו הבייתה (הפעם, לשם שינוי באוטובוס).
עשיתי ש.ב (סיימתי סופית! ייפי היי!), והלכתי להתעלל בעצמי- קוסמטיקאית. :)
אנחנו הנשים, סאדיסטיות לחלוטין...
אח'כ ארוחת ערב משפחתית חגיגית, כולל הרמת כוסית וכאלה, לחגיגת חג המולד ועבירתו של האח את הטסט (סופסוף!!!!).
היה חביב ביותר.
ו.. זהו בעצם.
עוד מעט אני יורדת למטה, יש לי דייט עם אמא.
אנחנו רואות בערוץ הגרמני את "שכרזד" ו"ציפור האש" של בלט קירוב.
יהיה מדהים, זה אני כבר יכולה לנחש...
איזה כיף שיש אמא שמבינה בבלט :)
אני חושבת שהפעם כתבתי את כל מה שרציתי לכתוב.
היפ היפ הוריי לאדוושי.
אוהבת אתכם אנשים יקרים שלי.
שלכם,
אדוושי- ילדת בלוג אבודה
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
