לפעמים אני נזכרת בתקופה שבה הייתי שלך, הייתי שלך ואת שלי, החברה הכי טובה שלי.
את היית תמיד הבית שלי, העמוד שלי, העולם שלי.
פעם היינו בלתי נפרדות, הייתי מסתכלת עליך בהערצה עיוורת.
כשהייתי קטנה הייתי חושבת שאין כמוך, את הכי בעולם, את שלי ולא של אף אחד.
פעם הייתה אהבה אמיתית, אהבה של יחסים חמים.
הייתי תמימה, את קיבלת הכל כמובן מאליו וחיינו בהרמוניה של סדר חיים אחד.
היום אני מקנאה לתקופה הזאת, חושקת לחבק אותך ולהרגיש שזה אמיתי, אני מתפללת לחזור להיות אותה ילדה שמקבלת בחום המון צומי.
אני מפונקת, אנוכית, לא רואה ממטר.
אני כל הדברים הרעים.
את מושלמת, את מדהימה, את הכל בחיים הטובים.
אני רוצה לחזור להיות הילדה הקטנה, להיות זאת שאוהבים אותה באמת.
היום הכל מזוייף, זר, מנוקר, קר.
לא אמיתי.
אני אוהבת אותך באמת, אבל משהו כל כך מנותק. גדלתי, גדלו הדרישות וקטן הייצא.
אני מתגעגעת אליך, אל מי שהיית פעם. היום את אישה אומללה.
היום את אישה שלא מבינה ולא רוצה להבין, שלא אכפת לה.
"אני אוהבת אותך כי את הבת שלי, לא משנה מה" אני לא רוצה שתאהבי אותי מברירת מחדל.
אני רוצה להיות אותה ילדה קטנה שאת מחקבת קרוב ללב ונושקת לה ללחיה.
כזאת אני רוצה, אמא.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
