את נורא גאה. את מרגישה את החזה שלך מתנפח בגאווה בכל פעם שאת מספרת לכל מי שרק מוכן לשמוע, שהוא בבסיס עכשיו.

כשהוא הופך לחייל,

את עוד לא קולטת את זה. בשבוע הראשון הוא מספר לך סיפורי טירונות קלילים, על המפקד המניאק ועל החנון שכולם מריצים עליו דאחקות.

את מבינה את זה רק כשהוא חוזר הביתה בסוף השבוע הראשון, לבוש במדים ומריח ממדבר, חול ושמש.

את בוכה קצת, אבל שמחה שהוא פה איתך.

כשהוא הופך לחייל,

יש לו יציאות הביתה אחת לשבועיים, אבל גם הן נגמרות.

וכשזה קורה, המציאות מתחילה לטפוח על פנייך, וגם על פניו. פתאום את מגלה עד כמה הוא חסר לך, פתאום הוא מגלה שנגמרה הקייטנה של השבוע הראשון ועכשיו הוא הולך לדמוע ולהגיר דם וזיעה.

שיחות הטלפון הנלהבות ורוויות הצחוק הופכות בהדרגה לעצובות ורוויות עייפות.

כשהוא הופך לחייל והימים נוקפים,

אנשים מציעים בחצי פה את עזרתם, "מה שאת צריכה", אבל בתכלס אף אחד לא צריך צרות של אחרים בנוסף לצרות שלו.

אז קשה עם הריחוק, עם שיחות הטלפון המוגבלות, עם הגעגועים, עם העלוקות שכבר מכינות את הממחטות והררי הגלידה ורק מחכות שתיפרדו.

אבל מה?

אם אהבת אמת היא מה שיש לכם,

אף צבא שבעולם לא יוכל להביס אותה.

ועם כל יום שעובר הגאווה שלך גדלה, את מתרגלת לחיים מסופ"ש לסופ"ש (שלא לדבר על היציאות האחרות) ואף לומדת ליהנות מהם, ואז, לפני שאת בכלל שמה לב את יושבת בטקס השחרור שלו, ממלמלת "איך שהזמן טס..." אבל שמחה שזה כך.

אז קחי את זה בקלות,

ואל תשכחי לשלוח חבילות כל שבוע,

ולהזכיר לו שאת אוהבת אותו.