מי שקורא פה [אם נשאר מישהו כזה] בטח שם לב שלאחרונה הכתיבה שלי מצטמצמת לפוסט X חודשים ביחד ועוד אחד לא קשור.
הבלוג שלי גוסס לאיטו, והחלטתי להחזיר אותו לפעילות. חסל סדר "אין לי כוח לעדכן, באמא שלך".
אז החזרה לחיים תתבטא בעיצוב חדש, שכן נמאס עליי הורוד-עתיק הזה, יש למה לצפות.
אז מה קורה איתי בכלל?
בשורות לכל אלה שאמרו שאף תיכון לא יקבל אותי ושאצטרך ללכת לבית ספר פרטי בעלות של 15,000 ש"ח לשנה:
התקבלתי ועוד איך, למרות הציונים שלי, שהשנה גירדו את הקרקע, על אפכם ועל חמתכם.
איפה כל אלה שיאמרו "אה כן, בטח לאתגר"?
למגמת מוזיקה.
וכן, השנה, בניגוד לשנים קודמות, אני אקיים את הבטחתי לסיים את השנה עם תעודת הצטיינות. ההבטחה הזו חוזרת ונשנית מאז כיתה ד', רק שהפעם יש דבר אחד שונה: הפעם הבטחתי לעצמי ולא לאף אחד אחר.
בעוד שבוע בדיוק אני טסה לטורקיה ל10 ימים, וחוזרת בדיוק ביום בו בני שלי מתגייס. מיותר לציין שזה יהיה לי לרועץ במשך כל עשרת הימים האלה.
הפסקתי לדאוג.
את החששות פיניתי מלבי, ותחתיהם הכנסתי תקווה ואופטימיות וברכות. שיהיה בריא, מוגן ושמור.
כצפוי, הנשמות הטובות שמנבאות שניפרד במהלך שלוש השנים האלה ("אבל אל תיקחי קשה, החיים ממשיכים!") לא איחרו לצוץ, אבל אני מסרבת לקבל את השטויות האלה, ויודעת בביטחון שאנחנו נשרוד גם נשרוד.
קיבלתי החלטה להפסיק עם כל הדיאטות שלי עד שיצא רצון מלפני המלכה (זאת אומרת, עד שאגלה עוד דיאטת פלא שמבטיחה אובדן 30 ק"ג ביומיים). כמובן שזה לא אומר שמעתה והלאה אזלול ללא כל הגבלה! אני לומדת להקשיב לגוף שלי, לדעת מתי אני רעבה באמת ומתי זה רעב מתוך שיעמום. אני גם משתדלת לצרוך אוכל מזין, ולהימנע מסוכר וקמח לבנים כמה שיותר. גם במוצרי דיאט אני מקצצת, יש בהם כל מיני כימיקלים ושאר מרעין בישין שהגוף שלי ממש לא נזקק להם.
מחר בבוקר אני וקוקי נוסעים לים המלח, יהיה חם (מאוד) ומגניב 
אז בעיקרון זהו זה, אלה הדברים העיקריים.
בקרוב מאוד אשנה עיצוב ואעלה תמונות ושאר ירקות.
נשתמע 
בבלוג זה
בכל הבלוגים
