חיטטתי עכשיו בבלוג שלי שנתיים אחורה.
3>...
i think i may have fallen in love.
>נכתב על ידי ABeautifulTragedy , 23/11/2006 14:03
כאן נפתח פרק בלתי נפרד מתולדותיי.
החיים שלי עלו על כביש משובש וארוך, ארוך מדי.
זה התחיל בפגישה גורלית אחת, כמה שעות בגן עדן שהמחיר שלהן היה שנה שלמה בגיהנום.
חודשים ארוכים של סערת רגשות מתמדת, נפילות, אכזבה, בכי וחולשה.
ימים על גבי ימים שהייתי שוכבת במיטה באפיסת כוחות נפשית ומרגישה ריקה.
הייתי מלאה תרעומת וזעם, אבל שתקתי ושתקתי ושתקתי, והתסכול שהתגבש בחזי הפך לחלק ממני.
אינספור פעמים החלטתי שדי, זהו זה, אני ממשיכה הלאה, ולעומתן אינספור פעמים נכנעתי לייאוש.
בשלב כלשהו, מצאתי איפשהו כוחות אחרונים, והרמתי את עצמי. החזקתי את עצמי בקושי רב, נופלת וקמה, צוחקת ובוכה חליפות,
עד שקרתה פגישה גורלית נוספת. הפעם נקרה בדרכי זה שלימים יהיה בחיר ליבי האמיתי, רק שאז לא ידעתי זאת.
מאז אותו היום, השתנו חיי לבלי שוב.
עדיין פצועה, עליתי על דרך חדשה, חלקה. ניסיתי לסלוח ולא יכולתי. הייתי מדי מרירה.
בד בבד,
התחלתי להדק את יחסיי עם האדם החדש בחיי. פתאום מצאתי שעיניי בורקות שוב, שסומק עולה בלחיי והתרגשות מציפה אותי בכל פעם שאני איתו. לא רציתי להודות בכך, גם לא בפני עצמי, אבל לאט לאט התאהבתי.
לא ידעתי מה הוא חושב. הייתה לו מישהי, ופחדתי כל כך שאסגיר את עצמי בהתנהגותי.
בסופו של דבר הם נפרדו. יום למחרת ישבנו שנינו בחדר שלי, ואפשר היה לחתוך את המתח בסכין.
אחרי שעה של דיבורי סרק ומלמולי הבלים שנועדו לכסות על ההתרגשות, זה קרה.
נמשכנו זה אל זו כמו מגנטים, כמו פרפר לאש, והתנשקנו.
בהתחלה לא חשבתי כלום. לא הצלחתי, כאילו מילאו לי את המוח בצמר גפן.
כשלבסוף התנתקנו, לא ידעתי איפה לקבור את עצמי. כל כך פחדתי שזה יחזור על עצמו.. בעיני רוחי כבר ראיתי אותו מגמגם התנצלות ובורח משם כל עוד נפשו בו.
הוא שאל אם אני מתחרטת. הדחף הראשוני שלי היה לומר שכן, אני מתחרטת ובוא נשכח מזה. אבל בצעד די נדיר, החלטתי ללכת עם הלב. אמרתי שלא.
ומאז הכל היסטוריה.
הצלחתי להתגבר על הקודם, לסלק כל טיפת מרירות מלבי ולסלוח בלב שלם. כיום אנחנו ידידים טובים מאוד 
ביום שישי הזה אני ובני שלי חוגגים תשעה חודשים ביחד. 
אף פעם לא היה לי טוב כל כך עם מישהו.
כל כך השתניתי במשך השנתיים האלה שהפרידו בין גיל 14 ל16.
התבגרתי, אין ספק.
אני לא מתחרטת על שום דבר.
אפשר לומר שהחיים שלי התאזנו. אני מאושרת רוב הזמן, תודה לאל.
נראה מה יהיה בשנתיים הבאות 
בבלוג זה
בכל הבלוגים
) וכמה מהגדוד של בנוש (כולל אחד שיום אחד אשלח לחדר מיון 
).