רק הבוקר שאלתי את עצמי מתי היתה הפעם האחרונה שבכיתי, ואז חייכתי שזה כבר כמעט שבוע, ואולי אנחנו עולים בחזרה על המסלול. והנה עכשיו אני שוב חונקת את העיניים כי אני מרגישה שיש כאן יותר מדי.

לפעמים אני פשוט מרגישה שנגמרות לי המילים.

באמת, אני רוצה להגיד כאן כל כך הרבה. אני רוצה להסביר את עצמי, להצדיק את עצמי, להאשים את מי שאפשר, ובסופו של דבר להפנות את הכל למקום אחר לגמרי, אבל...

מה אני כבר יכולה להגיד שעדיין לא אמרתי?

החמצן שאני שואבת הוא ביזבוז מוחלט.

השוקולד, שאני חיה עליו בימים האחרונים (כי אני כ"כ מפונקת עד שאני מעדיפה שלא לאכול מאשר לנסות לאכול דברים שלא מוצאים חן בעיני, וכי שוקולד אמור לשפר את הכל), גם הוא בזבוז.

והנפילות האלה,

הנפילות הקטנות,

והגדולות,

והרגעים הטובים יותר,

וכל מה שפוגע,

וכל מה שמרגיע,

וכל מה שבאמצע

(אם עוד נשאר משהו) -

זה... זה הכי בזבוז.

"בין כה וכה

לאן שלא תלך

ומה שלא תגיד

בין כה וכה

הכל עוד יסתבך

ויקבל תפנית

בין כה וכה

בסוף עוד ניעלם

כמו רוח על פני מים..."

(היהודים, "אם כבר")

עד העונג הבא?   - מ'שתגידו.