בחצות הלילה ישבתי עם קבוצת תלמידים מאנקורי והרבה אלכוהול, במרפסת ביתה של איזו פרח שאנ'לא מכירה. דקה או שתיים אח"כ איתמר נישק אותי, בשביל הסילבסטר.

המסיבה עצמה (שהיתה המקבילה מאנקורי למסיבה של קיני, שחצי מהשכבה שלי הלכה אליה, אני מניחה) היתה לא משהו, אפילו האלכוהוליסטים לשעבר מודים. אבל בכל זאת, היה נחמד. הצלחנו לגרור את אורי מהמיטה שלו (הילד ישן 20 שעות ביממה) ולבוא איתנו. אני חוזרת בי, אורי לא אדיוט, הוא ממש משעשע, ולמרבה הפלא יש לנו קו מחשבה דומה (איתמר: "בואו נרוץ!" אני ואורי, ביחד: "בואו לא!" וזה לא רק ששנינו פדלאות, היו מלא דברים. גם שנינו באנו להעיר ליואב על ה"אחי" באותו זמן! באמא שלי, כל מילה שנייה של הבנאדם אחי. טובאחי). אורי אפילו ציין שהוא החליט, אחרי הלילה הזה, שהוא דווקא די מחבב אותי (כשהגענו להוד השרון והתפצלנו ללכת איש-איש לביתו (ואני לבית של איתמר). והיה צורך לציין, כי בתחילת הערב הוא אמר שהוא לא אוהב אותי כי קראתי לו אדיוט. "אז, אז - זהו! לא-מדבר-איתך, לא-חבר-של'ך!"). בדרך הביתה הייתי צריכה לשים עין על שני הקרציות, כי שניהם השתכרו (אבל לא יותר מדי)(למזלם). ואיתמר כל הזמן התלהב מזה שבפעם הראשונה בחיים שלו טוב לו כשהוא שיכור, והוא כל הזמן חזר על זה, והוא ואורי התחילו לרוץ ביחד ולחבק עמודים ועצים, והם צעקו "שנה טובה" לכל מיני אנשים שעברו (חלק מהם החזירו להם, חלק התעלמו בסלידה), והכריחו אותי ללכת חצי מכפר סבא בשביל למצוא מקום פתוח עם אוכל (ובזמן שחיכינו בתור הם צעקו על האנשים שמכינים את האוכל שהם רעבים ואורי כל הזמן אמר שדופקים אותו כי הוא אשכנזי), ובזמן שחיכינו למונית הם התיישבו על המדרכה והתחילו לשיר "My eyes have seen the glory of the trampling at the zoo..." בקיצור, היה מוזר, מטריד, ועם זאת - ממש משעשע. הכי חשוב זה שאורי למד שתמיד צריך להקשיב לי.

השבת עברה נחמד, ההרגשה הטובה של איתמר נמשכה, גם כשהוא התפכח. מוזר לשמוע "אני אוהב אותך" כל עשרים דקות מינימום (מוזר, אבל אני חושבת שאני יכולה לחיות עם זה;)).

לכתוב על הסופשבוע עשה לי טוב, ועל כן לא נדבר על כמה שאמא לא-יציבה-נפשית וכאלה ומוציאה את זה עליי. כי, אין לי כוח. ואתם רגילים. אז, חבל על המצברוח. אולי מתישהו בקרוב נעשה גם פוסט-סיכום שנה (נו, All the cool kids are doing it), כרגע ממש לא בא לי, זה נראה לי מיותר לגמרי. אבל אני בכל זאת מרגישה איזה צורך להגיד משהו על 2004, היות והיא היתה השנה הכי משמעותית בשבילי. אני מרגישה כאילו עברתי שני גלגולי חיים שלמים מאז ה31 בדצמבר, 2003. אולי בצדק, לכו תדעו. אולי אני אפילו אעשה מחווה מיוחדת לכבוד ציון השנה החדשה והבלוג (כי הרי זאת גם בערך יומולדת שלו), ואפרסם כאן קטעים ישנים ממיי (מי שמכיר אותי מספיק זמן, מבין), או שאני אמצא דרך לשלב אותם. בכל מקרה, שנה טובה לכולם, ושיפסיק לרדת גשם כבר, קר לי בלאט.