אני שונאת את הפסקות הסיגריה שלך. אני שונאת את העשן הלבן והמסריח הזה, אני שונאת את השיעול המפחיד שמשתחרר לך אחרי כמה שאיפות ממקל הרעל הזה, אני שונאת את הטעם שזה משאיר לך בפה.

אני שונאת את החיבה וההערכה המופרזת שלך לאלכוהול. אני שונאת את זה שאתה קופץ על כל הזדמנות להשתכר.

אני שונאת את הנסיון שלך עם חומרים נרקוטיים. אני שונאת את זה שאתה יודע איך זה מרגיש, אני שונאת שאתה כותב על זה הרבה, אני שונאת לדבר על זה, אני שונאת לשמוע על זה, אבל זה לא רק ממך.

בכלל - לפעמים אתה משום מה מרגיש את הצורך להיות כמו כולם.

לפחות עכשיו אתה כבר לא לוקח דברים כאלה, אלא אם הם רשומים לך.

אני שונאת את זה שאתה לא מסוגל להגדיר אותי בתור החברה שלך, רק בגלל שהבחורות הקודמות שכינית באותה צורה היו טעויות שטחיות.

אני שונאת לבחור בינך לבין החברים שלי, כי אתה לא מסתדר עם אף אחד, ואתה שונא כמעט את כולם.

אני שונאת את כמה שקל לך לשנוא.

אבל יותר מהכל, אני שונאת להסתכל עלייך נופל אל תוך התהום הזאת, כשאני יודעת שאין שום דבר שאני יכולה לעשות כדי לקרב את התחתית; זה גורם לי לתהות אם יש אחת בכלל.

זה לא אתה שתישבר כשתפגע בה; אלה אנחנו.

ככה זה כשאוהבים, איתמר.

(סרט הנעורים הראשון שאני זוכרת שיצא לי לראות, ועצבים שהייתי צריכה לשחרר.)