צדק מי שאמר ש"החיים הם גלגל - פעם אתה למעלה, פעם אתה למטה."

והרשו לי לתרגם - אתה חוזר על אותן דרכים שוב ושוב במשך כל החיים שלך, כשאתה צופה אותן מראש ובכל זאת, איכשהו, מתאכזב כל פעם מחדש. זה נכון, "It's all the same, only the names will change" (בון ג'ובי);

תמיד יהיה את הבנאדם הזה שאני אחיה בשבילו (סביון >עינת >ניצן >ריילי >איתמר), וכולם עוזבים בבגידה צורבת, או סתם fading away בלי להשאיר עקבות, ואני מנסה להשאר תמימה ולהאמין בשביל השפיות שלי, אבל אני לא יכולה להפסיק את הפחד הזה שמקנן בי, ואת הקול הנוסף הזה שמזהיר אותי, למרות שבשלב מסויים למדתי לחיות את הרגע ולהניח למחר.

וכן אמא שלי צודקת, יש לי שלושה יתרונות וחסרונות בו-זמנית: חכמה, רגש (אכפתיות) ואחריות. ואני מנסה לעזור לכם, ואני לא רואה את זה בתור הטעות שלי, למרות שאולי אני צריכה. תמיד הרגשתי שזאת המטרה שלי. גם אתם שמתם לב שבדיוק את שלושת התכונות הללו אני מנסה להדחיק כמה שיותר בזמן האחרון?

והנה אני בדיוק באותו המקום שהייתי בו לפני שנה (היא היתה אומרת שהיא שונאת שמות, ושונאת תאריכים, הם רק מזכירים לה דברים שהיא רוצה לשכוח), גוססת על אותה הבחילה, פיזית ונפשית. אני תמיד אישאר מופרעת, תמיד. אבל בחיי שזאת לא אשמתי, ואני בטוחה שזה לא תמיד היה ככה, אני פשוט נורא רגישה, אומרים. ומה לעשות שאין כמעט שום דבר שאני אוכלת? לא טעים לי, הגוף שלי לא מגיב טוב לאוכל שהריח או המראה שלו לא מוצא חן בעיני, או שאני לא אוהבת את אחד המרכיבים שלו. (ואולי אני באמת סתם ילדה קטנה ומפונקת שלא מוכנה לקבל "לא" כתשובה) אני חושבת על זה אחרי שהוא שואל אותי, ובאמת שכמעט ולא אכלתי כלום מאז שהתעוררתי אתמול בבוקר. אבל זה לא שלא רציתי או חיפשתי, פשוט אין אוכל בשבילי בבית הזה.

מתפוצץ לי הראש, בלעתי עכשיו שני אקמולים והלכתי לחדש את אספקת הטישיו, אני לא מפסיקה לבכות תוך כדי הכתיבה. וזה ההבדל העיקרי מלפני שנה - הייתי שופכת את הנשמה שלי (במייבלוג, לא ישרא. היו ימים..), ותו אחד לא היה זז לי בפנים כשהייתי כותבת את הדברים הכי מזעזעים וכואבים שיש לי להוציא. חוץ מזה שהפעם אני לא פוגעת בעצמי בכוונה (או לפחות, ככה אני רוצה לחשוב). ו"כל" מה שיש לי זה את האהבה שלי, הפעם. וזה מה שתמיד רציתי, ובחיים האלה, הרי, אסור שמשאלות יתגשמו בחפיפה.

"Try to stay alive

Until I hear your voice

I'm gonna lose my mind

Someone tell me why

I chose this life

This superficial lie

Constant compromise

Endless sacrifice

Pain

It saddens me to know

The helplessness you feel

Your light

Shines on my soul

While a thousand candles

Burn

Outside this barren room

The rain is pouring down

The emptiness inside

Is growing deeper still

You're so far away

And so alone

You long for love's embrace

To keep you sane

To make you whole..."

(Dream Theater, "Endless Sacrifice")

כמה שאני שונאת את החיים האלה. לא את עצמי, כבר לא. אולי את מה שאני מנסה להיות, או שאת מה שהפכתי להיות - בעיקר את השנאה החדשה והלא מאגניבה שלי, אבל אני לא שונאת את הבנאדם שאני. אני שונאת את זה שאני כבר לא מסוגלת לכתוב, אני שונאת את זה שלהיות נחמדה הפך למאמץ בשבילי, אני שונאת את כל מה שנופל ונשבר אצלי, לא אותי.

אבא: "אין לה דם"

הפסיכיאטרית: (מצחקקת)

אני: "לא נכון, פשוט חסר לי ברזל בדם וכאלה!"

יש לי דם, הרבה דם, ומאוד אדום. I can show anytime, if you want to - I've been dying to do this for a long time now, anyways...

עד העונג הבא?   - עד הזמן הנכון.