יש לי עשרים דקות [אולי אפילו פחות] להוציא עדכון ראוי מהמקלדת המעצבנת של איתמר [שתפס תנומה מטר ממני], אם יהיו כאן טעויות הקלדה למיניהן, שתדעו את מי להאשים.
היום הראשון שלי באנקורי היה זוועה לשמה, אבל כל היום ההוא בכללי היה מהימים האלה שכל מה שאתה רוצה בהם זה רק להחזיר את נשמתך לבורא עולם (מי אמר יציאות דוסיות ולא קיבל?). מאז, ביה"ס הזה מתחבב עליי יותר ויותר עם כל רגע שאני מבלה שם. חוץ מהתלמידים, הם הג'אנק. לפחות המורים איכותיים ומשעשעים, נו, יהיה נחמד לסיים את השנה. אני אפילו מוצאת את עצמי חושבת ברצינות על להוסיף לעצמי בגרות בספרות השנה, מאז שיואב דיבר על העניין. אבל קשה לי להאמין שאני באמת אעשה את זה.
מתפתח לי איזה יצור בבטן, שלא נותן לי מנוחה [פיזית ונפשית][נראה אתכם חיים (ולומדים) נורמלי עם כל הבחילות והכאבים האלה], הוא ימות מחר או מחרתיים בכזה פרטי, ישתבח שמם של ההורים של איתמר שתומכים פשוט בלי הגבלה.
ברי סחרוף מלך, אני אוהבת את איתמר, את הילד שלו [בפוטנציה] לא.
ריילי, אני דורשת שתראי אותי! ואת הברווז! חוצפה.
עד העונג הבא? - למה להיות קטנוניים?
בבלוג זה
בכל הבלוגים
