[פעם שלישית שאני משחזרת את הסיפור הזה בלאט]
 
בבוקר שישי, איתמר העיר אותי בשש ורבע. עד רבע לשבע כבר היינו [איתמר, יעל (אמא שלו) ואנוכי] במעלית, בדרך לאוטו, בדרך לת"א. ב-7:11 התחלנו לחפש חניון, 7:27 נכנסנו לבית הרופאים ועלינו לקומה הרביעית. המתנה, מילוי טפסים ("רק האישה, בבקשה." הלחיץ אותי שהכריחו אותי להשאר לענות על הכל לבד.), המתנה ארוכה מדי (לא הבאתי איתי תעודה מזהה, הרופא הנחמד היה צריך לחתום שהוא מכיר אותי ושהוא אישר לי הפסקת הריון); אני פקעת עצבים, העיניים הנוצצות של איתמר בוהות בחלל האוויר בעצב ילדותי, יעל מחייכת אליי ברוגע מדי פעם. בשמונה ורבע היא נכנסה לבדוק אם היא יכולה לחתום במקום הרופא ("אני מכירה אותך יותר טוב!.."), האדם הבא שעבר בדלת היה אותו דוקטור מהולל. הוא ליווה אותי לוועדה (רופא, עובד סוציאלי, ופקידה מהקבלה)(או משהו כזה), כולם רק חתמו בהרבה מקומות, והעלו אותי לקומה השישית. אחות נחמדה ליוותה אותנו לחדר פינתי, ונתנה לי חלוק ושקיות כחולות לרגליים (פיתחתי אליהן אובססיה!), אשפוז ראשון ("ואפילו לא אשפוז פסיכיאטרי, צק, צק, צק..."), ייאי. התפשטתי ולבשתי את החלוק, ולתוּמי ביקשתי מאיתמר לסגור לי אותו מאחורה ("זה לא נסגר, יש רק.. חוט"). וגם לחוט נהייתי אובססיבית (:
כחצי שעה מאוחר יותר, אותה אחות לקחה אותי לחדר ניתוח מס' 3. שכבתי במיטה; רופא דקר לי את הזרוע השמאלית ("תיכף תלכי לישון"), אחות הפנתה המבט שלי ימינה אליה, והסתכלה לי לתוך העיניים. המשכתי להרגיש את הכל מסביבי, וגם לה היה קמצוץ של פחד. זאת התמונה האחרונה שאני זוכרת, מתוייקת יחד עם השעה 8:43, עד שהתעוררתי באמצע המסדרון, והספקתי להבין שמגלגלים את המיטה עליה שכבתי לתוך החדר בו התאשפזתי מוקדם יותר. הייתי מאוד מטושטשת ואני די בטוחה שהעיניים שלי היו סגורות, ואז שמעתי שצריכים למדוד לי לחץ דם, והורידו לי את השעון. היו בעיות עם המכשיר הקטן והחמוד ("מזל טוב," ציחקקה הרוסייה התורנית שלי, "את סובלת מלחץ דם גבוה!"), היא הביאה אחד אחר, את האהוב עליה.
איתמר סיפר לי שהייתי בעייתית, צוואר הרחם שלי לא התרחב או משהו, לא יודעת בדיוק, עדיין הייתי די מטושטשת. אחרי שעת התאוששות בודדה (שכללה ארוחת בוקר מלכותית [קרואסוני שוקולד זה לא אוכל של בית-חולים!], שירה בציבור [או, להתחיל לשיר את "השיר שלנו" (אביב גפן) ולעבור ל"מכה אפורה" של מוניקה סקס על פי בקשה (דרישה) של איתמר..]), וביקור של הדוקטור ממקודם, יעל משכה בכמה חוטים וגרמה לכך שישחררו אותי. התלבשתי, הוציאו לי את הצינור המוזר עם הפתח הכפול מהווריד (זה היה מפחיד:X וכואב!:X), הלכנו לקבל את מכתב השחרור שלי, ולאוטו. הביתה (להוד השרון, אבל נו, אני כבר כמעט גרה בבית של איתמר, אז..), כאילו כלום, בחזרה מה"סיור" שלנו עם אנקורי (או לפחות, זה מה שמיכל [אחותו הקטנה של איתמר] חושבת).

והייתי מפרסמת את הפוסט הזה בשישי בצהריים אם איתמר ומיכל לא היו מתעקשים כל כך שאני אביס אותם במשחקי 'ספיד', ותוך כדי מעבירים לי את החשק הנדיר [בימינו] לכתוב.

כמה אילוץ אני צריכה בשביל לכתוב בימים האלה.

זה לא שווה את זה, זה לא מה שרציתי, זה לא מה שאני אוהבת.

ולפעמים אני מכריחה את עצמי. ואני לא צריכה לעשות את זה.

אז,

אני יוצאת בהכרזה. ("יש דברים שרציתי לומר,)

אני והבלוג הזה... כבר לא חברים טובים.

ואני כבר לא מספרת לו את כל מה שעולה בדעתי, ואיך הרגשתי אתמול, ואיך זה גורם לי להרגיש היום. ואני לא יושבת ומתארת את הציפייה לדברים, ומאוחר יותר, איך הם עברו. רק, מה שחשוב שקרובים-רחוקים ידעו. או לא ידעו, ברמיזה. (ואינם נענים לי...)

אני בעיקר מפרסמת מזוכיזם, וזה לא נותן תמונה טובה. (המילים שבחרתי אינן הטובות מכולן)

אני אפילו חושבת שהבלוג הזה מקלקל אותי. (עמוקים מיני ים הסודות שאינם מובנים לי)

לא יודעת, אבל זה מרגיש ככה. (שאולי לא אבין, לא אבין לעולם)

אני מסוגלת לדבר רק בשירים, בזמן האחרון.(לא בכל הדרכים שרציתי ללכת, הלכתי/ בדרכים שהלכתי טעיתי וודאי, לא פעם אחת) אני מביעה את עצמי רק בניסוחים של אנשים לפניי לרגשות המשותפים לנו.(ועצבות מהלה כל שמחה, כל שמחה ששמחתי)

ואני לא אומרת שזה הסוף, ואני לא ממש קוראת לזה הפסקת אש - הרי אם יתחשק לי או שיהיה ממש חשוב לי לעדכן על משהו, אני אעשה את זה.(כמו ביקשתי דבר, דבר שאבד)

כרגע, אני פשוט לא רואה את זה קורה.

חוץ מהיום, היום דווקא מתחשק לי.

שוב חלמתי שאנחנו עוברים דירה.(חלומות שחלמתי והם מקיצים בי עדיין) הגיוני, אני חושבת על זה המון לאחרונה, גם אמרתי לאמא שלי הבוקר שאני פשוט לא מסוגלת להיות בבית הזה יותר.(שבריהם בעיני נשטפים מפני בדמעה)

הלכתי לבי"ס [אנקורי איכות] לבושה בחולצה של אורפנד לנד (איתמר כל הזמן מלביש אותי בבגדים הקשוחים שלו), חזרתי במצברוח מעיק וחשק להשתכר.(ולילות ייסורים לא ספורים שהטבעתי ביין) זה לא קורה הרבה (החשק להשתכר, לא המצברוח, לצערי). ואני רוצה להחליף תרופה, כי אני חושבת שאדרונקס לא עושה לי טוב, אם בכלל.(כאובד בדרכי, דרכי הרעה)

ריילי באה לבקר אותי היום, שנים שלא ראיתי אותה.(אך בכל הדרכים מעולם לא אבדה לי דרכנו) אבל גם היא בקושי הצליחה להשפיע לי על המצברוח.(וגם אם לפעמים סערו מסביב הרוחות)

כאילו שהעתקתי את דפוס ההתנהגות של איתמר לגמרי, גם מאז שחזרתי הביתה אני רק מתגעגעת אליו [זה מה שקורה אחרי שמבלים שבוע שלם ביחד,(ואהבתי אותך והיה לנו טוב, טוב עד גדותינו) אפילו כמה שעות נראות כמו נצח, אני מניחה].

והוא נוסע לטיול משפחתי בסופשבוע הזה, מה שאומר שאני לא אראה אותו. ממש לא מתחשק לי להשאר בבית המדכא הזה, חשבתי אולי על ביקור נוסטלגיה ברחובות,(והיה לנו רע ואהבתי אותך לא פחות") אני צריכה לדבר עם ג'ני לגבי זה. יש לה יום הולדת ביום ראשון אז זה מסתדר יופי.

[הציטוטים המפוזרים מרכיבים את השיר "דברים שרציתי לומר" של יהודה פוליקר, למי שהתעניין.]

עד העונג הבא?   - I somehow doubt it :X