אני רוצה לעשות משהו, ואני לא רוצה שזה יכלול פוקימונים בתוכו. "בת שלוש וחצי, כמו אישה גדולה..."

יש לי כבר סיוטים המפוקימונים האלה. (אני רצינית. לוקח לי שעה להרדם בלילה ואני מתעוררת חמש פעמים בממוצע כל לילה, לא כולל את ההשכמה של נלה בשש וחצי, וההשכמה של אבא בשמונה לנקות את הקיא של נלה. מאיפה היא השיגה קניידלעך, תגידו לי?)

(ואם כבר נלה וסיוטים - לפי הנשימות והעוויתות שלה (והמחסור הזמני בנחירות) - נראה שגם היא לא חולמת על גני שושנים. צק, צק, צק...)

ובכן. אתמול הלכתי לבקר כבשה פרחונית שלא ראיתי כבר איזה שנתיים (סביון, לאלה מבינינו שלא מתמצאים בכבשים)(או פרחים), בטרם היא נוסעת לבוםבמלה. אני חוששת שבגללי היא אחרה טרמפ או משהו. הו, ונלה נבחה על הבית שלה!

היום, ככל הנראה, אני אזכה לראות את הפריקונית אליה השתוקקתי כבר כשלושה חודשים - המורזיה! זה הולך להיות, מרגש, נוסטלגי, חם ומגניב.

ואתם יודעים את מי אני לא הולכת לראות בימים הקרובים? את החיפאית, החולה הכרונית, האשה-בלי-הזמן, ההיפית הידועה לשמצה, הבת של ההילרית, ליאו flash&bones. וזה מבאס אותי, אבל הנה ההזדמנות לאחל לה רפואה שלמה בפומבי. יאללה, תחלימי, אני צריכה לקחת אותך לקופי טרי! :}

יאללה, מחר חזרה ראשונה (מיני רבות, אני מקווה) עם פאניקה - מקווים לטוב. הגעתי אליהם דרך הודעה בהיידפארק, הם מחפשים סולן/ית וגיטריסט/ית (נחשו לאיזה תפקיד אני מציעה את עצמי). אני יודעת שהבאסיסט שלהם משעשע, כי איתו תקשרתי עד כה - כבר משהו.

ו... הפוסט מוקדש לג'ני. ויוה לה סטון!

עוד יום וחצי למנייאק! (:

עד העונג הבא?   - עד ההופעה הבאה של אורפנד. אולי גם אני אהיה שם?