אני חושבת שכבר די מאוחר בשביל לכתוב על רוק עצמאות בהרחבה הראויה (שבחיי, התכוונתי לעשות ונאלצתי לדחות כל הזמן, ואז לתת לאחותי את המחשב לכמה ימים כדי שתוכל ללמוד איתו למבחן מג'וייף, שבסופו של דבר היא הוציא בו ציון מביש), אבל אני בכל זאת רוצה לציין מספר דברים שקשורים לערב הזה.

אני אתחיל בהכרזה - היה לי טוב, מאוד טוב. נהניתי באירוע הזה כמו שלא נהניתי כבר הרבה זמן, וכאן אני מאוד רוצה להודות לתיאו - בדרך לראשון, במונית השירות (שאוכלסה בעיקר בנוער-עובדניקים קולניים למדי בני 14, חלקם קרובי משפחה מדרגה ראשונה של שני הסקין-הדס (טוב, כבר לא כל-כך) שליוו אותי, בנוסף לנהג פדופיל, שבדרך חזרה התברר גם כאלכוהוליסט), כל הזמן ניסיתי לתאר לעצמי איך כל גורם באירוע יגרום לי להרגיש;  אני אפחד מכמות האנש העצומה? אני איהנה בהופעות? יהיה לי חם מדי? קר מדי? אני אהיה צמאה? רעבה? יש לי מספיק כסף? אני אצליח להשאר עירנית? ואז נזכרתי בתגובה שלה. היא כתבה לי שהיא היתה מאלחת לי הנאה, אבל אין לה שום ספק שאני איהנה. כשקראתי את התגובה הזאת לראשונה, די פקפקתי בה. הערכתי מאוד את הכוונה, אבל בכל זאת, לא כל כך האמנתי לה. אבל כשישבתי לי בדרך לשם, וחשבתי על התגובה הזאת - אמרתי לעצמי, היא מאמינה בי. ובגלל שהיא האמינה בי, לא היה לי שום ספק שאני הולכת ליהנות. הרי, זה מובן מאליו. לפתע, פתאום. בגלל כמה מילים עם המון כוונה ואהבה. ואמרתי לעצמי, שאני הולכת לנסות ליהנות כמה שיותר מכל דבר שיקרה בדרכי, ואני לא אתן לשום דבר להרוס לי. וכך באמת היה. אני כל כך מודה לך! =)

לפני שנכנסנו למתחם האירוע, ישבנו על כמה באלטיקות באי-תנועה ענקי כמו פריקים ראויים (אני, כמובן, לא שתיתי. רק ניפצתי את הבקבוקים על אבנים אח"כ 8)). במשך הלילה פגשנו כל מיני יצורים שונים ומשונים; סוס שנראה בן 24 בערך והתברר כט'תניק בן 16 ("הכשילו אותי בלגו, לא נתנו לי לעזוב את הגן!"), עם חברתו בת ה-14 (שנראתה בת 17 לפחות), הבלוגרית הכוסית מימס ומלוויה (איתמר: "את קוראת לעצמך פרג בגלל שאת חומה?" *דוחפת אותו הלאה ומציינת באי-נעימות שהוא שתה קצת לפני*), מספר תזכורות שלא-זכורות-לטובה מן העבר (ע"ע דיווה, ריילי), והמוני אנשים שמשום מה לא רצו לקנות את הגוף של אורי תמורה לוודקה (למרות שהם ראו את הריבועים שלו בבטן!).

שלא כצפוי (מאחר ואני ישנה כל לילה שבע שעות כמו שעון [מה שגורם לי לפול למשכב מדי ערב בסביבות 11-12], ולא הצלחתי להרדם בצהריים), הייתי מאוד עירנית, ושכבתי על הדשא, קפואה מקור, רק בסביבות חמש לפנות-בוקר, בהופעה של מוקי או הדג נחש. להקות הזבל (סטנגה, זבל, חרדל, אינפקציה ושייגעצ) שחיממו, כשמן כן הן היו (זבל), אבל אחריהן הגיע השיא - ברי סחרוף (שנתן הופעה ממש טובה) והיהודים (השתחררתי בהופעה שלהם כמו שלא שחררתי את עצמי מימי! בתמורה לכך, איבדתי את הקול כמעט לשעתיים..). שם היתה ההפסקה המרדימה של להקות ה"היפ-הופ-ציוני" (הדג נחש דווקא לא רעים, אבל היה לי קר מדי ועייף מדי בשביל להקדיש תשומת לב). בשש בבוקר עלו לבמה מוניקה סקס, שנתנו הופעה קצת חלשה בגלל מחסור בזמן או משהו כזה (משהו היה ממש דפוק בארגון הזמן של ההופעות.. שלא נדבר על ההפסקות ביניהן), אבל עדיין היו טובים. אחרון היה אביב גפן (איתמר שקל להוריד אותו מהבמה בירייה, לי דווקא היה נחמד) - אבל להופעות האלה כבר לא היה לנו כוח, כי כבר רצינו הביתה. הביתה הגענו בשמונה, וישנו עד שלוש בערך.

היה טוב, טוב שהיה, יהיה טוב כזה גם בשנה הבאה, אני מקווה. :}

חוץ מזה, בדיוק עוד חודש מהיום הבגרות שלי בלשון. אני מתרגשת, קצת חוששת (רק קצת. הבגרות בהסטוריה היא זאת שבאמת מאיימת עליי), אבל יודעת שבסופו של דבר הכל יהיה טוב. סה"כ, אני יודעת את החומר (ויוה לה אנקורי). אני עדיין לא יודעת אם אני באה למטאליסט, וזה לא קשור לבגרויות, כי זה לא מתנגש לי עם כלום, מסתבר (קבלו התנצלותי אם כבר הזכרתי את זה, אני פשוט לא זוכרת כבר מה אני כותבת כאן ומה לא. הכל כ"כ סלקטיבי..).

ואם כבר אנקורי, לוקחים אותנו לסופרלנד ברביעי הבא. הא לנו! (שנת לונה-פארקים, בחיי.)

אז זהו - פינת סגידה קטנה ללוסטראל, שבאמת משפיעה עליי, הקדשה של הפוסט לאחותי הבימתית (ישתבח שמה לעולם ועד), וסיימנו.

עד העונג הבא?    - עד הרוק הבא.

יש לי עשרים דקות [אולי אפילו פחות] להוציא עדכון ראוי מהמקלדת המעצבנת של איתמר [שתפס תנומה מטר ממני], אם יהיו כאן טעויות הקלדה למיניהן, שתדעו את מי להאשים.

היום הראשון שלי באנקורי היה זוועה לשמה, אבל כל היום ההוא בכללי היה מהימים האלה שכל מה שאתה רוצה בהם זה רק להחזיר את נשמתך לבורא עולם (מי אמר יציאות דוסיות ולא קיבל?). מאז, ביה"ס הזה מתחבב עליי יותר ויותר עם כל רגע שאני מבלה שם. חוץ מהתלמידים, הם הג'אנק. לפחות המורים איכותיים ומשעשעים, נו, יהיה נחמד לסיים את השנה. אני אפילו מוצאת את עצמי חושבת ברצינות על להוסיף לעצמי בגרות בספרות השנה, מאז שיואב דיבר על העניין. אבל קשה לי להאמין שאני באמת אעשה את זה.

מתפתח לי איזה יצור בבטן, שלא נותן לי מנוחה [פיזית ונפשית][נראה אתכם חיים (ולומדים) נורמלי עם כל הבחילות והכאבים האלה], הוא ימות מחר או מחרתיים בכזה פרטי, ישתבח שמם של ההורים של איתמר שתומכים פשוט בלי הגבלה.

ברי סחרוף מלך, אני אוהבת את איתמר, את הילד שלו [בפוטנציה] לא.

ריילי, אני דורשת שתראי אותי! ואת הברווז! חוצפה.

עד העונג הבא?   - למה להיות קטנוניים?

בחצות הלילה ישבתי עם קבוצת תלמידים מאנקורי והרבה אלכוהול, במרפסת ביתה של איזו פרח שאנ'לא מכירה. דקה או שתיים אח"כ איתמר נישק אותי, בשביל הסילבסטר.

המסיבה עצמה (שהיתה המקבילה מאנקורי למסיבה של קיני, שחצי מהשכבה שלי הלכה אליה, אני מניחה) היתה לא משהו, אפילו האלכוהוליסטים לשעבר מודים. אבל בכל זאת, היה נחמד. הצלחנו לגרור את אורי מהמיטה שלו (הילד ישן 20 שעות ביממה) ולבוא איתנו. אני חוזרת בי, אורי לא אדיוט, הוא ממש משעשע, ולמרבה הפלא יש לנו קו מחשבה דומה (איתמר: "בואו נרוץ!" אני ואורי, ביחד: "בואו לא!" וזה לא רק ששנינו פדלאות, היו מלא דברים. גם שנינו באנו להעיר ליואב על ה"אחי" באותו זמן! באמא שלי, כל מילה שנייה של הבנאדם אחי. טובאחי). אורי אפילו ציין שהוא החליט, אחרי הלילה הזה, שהוא דווקא די מחבב אותי (כשהגענו להוד השרון והתפצלנו ללכת איש-איש לביתו (ואני לבית של איתמר). והיה צורך לציין, כי בתחילת הערב הוא אמר שהוא לא אוהב אותי כי קראתי לו אדיוט. "אז, אז - זהו! לא-מדבר-איתך, לא-חבר-של'ך!"). בדרך הביתה הייתי צריכה לשים עין על שני הקרציות, כי שניהם השתכרו (אבל לא יותר מדי)(למזלם). ואיתמר כל הזמן התלהב מזה שבפעם הראשונה בחיים שלו טוב לו כשהוא שיכור, והוא כל הזמן חזר על זה, והוא ואורי התחילו לרוץ ביחד ולחבק עמודים ועצים, והם צעקו "שנה טובה" לכל מיני אנשים שעברו (חלק מהם החזירו להם, חלק התעלמו בסלידה), והכריחו אותי ללכת חצי מכפר סבא בשביל למצוא מקום פתוח עם אוכל (ובזמן שחיכינו בתור הם צעקו על האנשים שמכינים את האוכל שהם רעבים ואורי כל הזמן אמר שדופקים אותו כי הוא אשכנזי), ובזמן שחיכינו למונית הם התיישבו על המדרכה והתחילו לשיר "My eyes have seen the glory of the trampling at the zoo..." בקיצור, היה מוזר, מטריד, ועם זאת - ממש משעשע. הכי חשוב זה שאורי למד שתמיד צריך להקשיב לי.

השבת עברה נחמד, ההרגשה הטובה של איתמר נמשכה, גם כשהוא התפכח. מוזר לשמוע "אני אוהב אותך" כל עשרים דקות מינימום (מוזר, אבל אני חושבת שאני יכולה לחיות עם זה;)).

לכתוב על הסופשבוע עשה לי טוב, ועל כן לא נדבר על כמה שאמא לא-יציבה-נפשית וכאלה ומוציאה את זה עליי. כי, אין לי כוח. ואתם רגילים. אז, חבל על המצברוח. אולי מתישהו בקרוב נעשה גם פוסט-סיכום שנה (נו, All the cool kids are doing it), כרגע ממש לא בא לי, זה נראה לי מיותר לגמרי. אבל אני בכל זאת מרגישה איזה צורך להגיד משהו על 2004, היות והיא היתה השנה הכי משמעותית בשבילי. אני מרגישה כאילו עברתי שני גלגולי חיים שלמים מאז ה31 בדצמבר, 2003. אולי בצדק, לכו תדעו. אולי אני אפילו אעשה מחווה מיוחדת לכבוד ציון השנה החדשה והבלוג (כי הרי זאת גם בערך יומולדת שלו), ואפרסם כאן קטעים ישנים ממיי (מי שמכיר אותי מספיק זמן, מבין), או שאני אמצא דרך לשלב אותם. בכל מקרה, שנה טובה לכולם, ושיפסיק לרדת גשם כבר, קר לי בלאט.